לפני שבעים-שמונים שנה מישהו המציא את הנוסטלגיה. משרד הפטנטים טרם הוקם, והממציא הנשכח, שהיה תמים כמו גאונים רבים, התחלק בהמצאתו עם ידידיו הרבים והנוסטלגיה הפכה לנחלת הכלל.

בהתחלה, חשבו זרזירי המסחר מהירי המחשבה, לשווק את הנוסטלגיה בתוך כמוסות, תרחיף, סירופ דביק, או בשקיות של קילו באופן סיטוני בספריות או בהוצאות לאור.

כך, או כך, הנוסטלגיה הפכה לחומר חשוב שסופרים צורכים אותו באופן קבוע. הנוסטל

****


בעיקרון, הייתי אמור למות על הספר הזה. גם כי אני מניאק של נוסטלגיה - אפילו אם היא נוסטלגיה כללית ולא ספציפית שלי. גם כי <mark>שמי זרחין</mark> יודע לכתוב והוא במאי טוב, וגם כי בכל פעם שראיתי את שער הספר הזה עם שני הילדים המגושמים (אם כי מבויימים לעילא) בתוך המים עד ברכיהם, היתה לי תחושה טובה לגביו, שהוא מהספרים הטובים האלה, הנכונים האלה, שבאים פעם בשנה שנתיים ואני מוצא את עצמי מתענג עליהם, מוצץ כל טיפ

ספר שמתחיל בגופה שמוציאים מהחלון וילד בן 7 עם זקפה.
כמה סימני אזהרה היו לי כדי לעצור כבר בהתחלה, אבל לא הצלחתי.
נסחפתי לכתיבה היפיפייה של <mark>שמי זרחין</mark> כמו הרוח של ימי רביעי בטבריה. כמה נסחפתי עם הכתיבה שלו? בנוסף לספר הפיזי, שאלתי את הספר הקולי מ-Libby כדי להספיק את הספונג'ה והבישולים של יום שישי. (אגב – המקריאים הם ששון גבאי ואסתי זקהיים וזה מעולה – אבל מביך כי מי רוצה לשמוע אותם מתארים גילויי ער

הסרטים של <mark>שמי זרחין</mark> הם אולי לא סרטי בורקס, אבל הספר הזה הוא לחלוטין ספר בורקס.
ולא בורקס משובח מ"העגלה" (ממליץ מאוד), אלא בורקס קפוא מהסוג שקונים בסופרמרקט, מחממים, נותנים ביס ומגלים שלא רק שהוא לא טעים, אלא שבפנים הכל עדיין קפוא לגמרי.
אין לי בעיה עם סיפור שמוסיפים לו קצת סקס ואוכל, אבל כאן זה סקס ואוכל שמוסיפים להם קצת סיפור.

Damn you, <mark>שמי זרחין</mark>!!! את מה שהספר הזה עשה לי, אני לא אשכח כל כך מהר. לתומי חשבתי שזה יהיה עוד ספר על התבגרות, קצת בסגנון של "בשבילה גיבורים עפים", מעט נוסטלגיה, סיפור אהבה בין שני ילדים שמתפרס על פני שנים רבות.
אבל הספר הזה היה כל כך הרבה יותר מזה. והוא ריגש אותי בעוצמה כזאת שלא חוויתי מעולם עם אף ספר אחר. <mark>שמי זרחין</mark> הוא אשף של מילים, ואיכשהו כל מה שכתב פשוט הצליח לקבל חיים בדמיון שלי. הצלחתי לדמ

מה ככלות הכל רוצה <mark>שמי זרחין</mark> רוצה לומר לנו אחרי 460 עמודים של סמי-טלנובלנה נוסטלגית. אם אני צריך לתמצת את זה למשפט אחד זה הניסיון להשתחרר מהעבר, המשפחתי, החברתי, העדתי, או כל מה שעשוי לכבול אותנו לנקודת פתיחה סבוכה, ולהתחיל מחדש. טאבולה ראסה. ובמילה אחת: תיקון, או אם תרצו מחילה.

על העלילה אני לא אפרט, כבר כתבו קודמי טוב ממני: טבריה בשלוש מערכות, שנות ה-60 עד ה-80, ילדות, נעורים ובגרות. נוסטלגיה

בתקופה זו אני מקפיד לקרוא ספרים כי זה שומר עלי שפוי. אני כותב כנראה זה צורך קיומי. ובתוך כל זה אני מחפש את המילים שלי שמעט נאלמו בחודש האחרון. אני משכים מוקדם בבוקר. כותב, מנסה לשמור על האיזון הזה בין מילים שבוערות בגופי לבין מילים שיעטפו אותי ואת סביבתי בחמלה. הקמתי סדנת כתיבה בספריות ושם אני יכול לכתוב יחד עם אנשים שונים ומגוונים. במפגשים אלה אני פורש את כנפי... ועף
ואני קורא לא מעט, לצערי בימ

מעולם לא הרגשתי את טבריה והכנרת בצורה כל כך מוחשית חמה צהובה וחונקת , דמויות הזויות מהפריפרייה הטבריאנית עם הריחות הבישולים המעורבב עם הרוח והחול, דמויות מבולבלות חולמות מתערבבות וכובשות, כל כך מרתקות ומעניינות לאורך שנות השבעים שמונים עם הניחוח השירים הפיזמונים אמונות טפלות וקללות, עולם כל כך עשיר ומרתק כתיבה עשירה וצבעונית , <mark>שמי זרחין</mark> במאי מוערך ועכשיו גם סופר מוצלח. אהבתי.

אהבתי מאד מאד. בעיני - אחד מגדולי הספרים שנכתבו בעברית. ספר מופתי בהרבה פרמטרים. ברמה בינלאומית-עולמית. דימיון פראי שאינו יודע גבולות (מדובר בארץ קטנטנה כמו ישראל ובעיר שנשכחה מעין ומלב כמו טבריה) שיצר סאגה נפלאה גדולה בהרבה מהמציאות שקיימת (על אחת כמה וכמה מזו שמוקרנת ומוצגת במדיה ובערוצי הנדסת התודעה). שיר הלל לכשרון של סופר חזותי שיודע לברוא תמונות מרהיבות, דמויות מורכבות על-אנושיות ואפילו מיתו