ביקורת ספרותית על רק אלוהים יודע מאת איי. וי אולוקיטה
ספר בסדר

---

הוא מוגדר כ"סיפורים קצרים" וכמי שאוהבת את הז'אנר הורדתי אותו למכשיר. לא הזיקו לו גם השם המסקרן, שם הסופר החידתי והמחיר הנוח מאד בחנות הספרים האלקטרוניים החביבה עלי. החלטתי לנסות משהו ישראלי ולראות איך עומדת הדעה הקדומה שלי במבחן הזמן.

אז זה לא סיפורים קצרים. הייתי מגדירה את זה "קטעים קצרצרים עם פואנטה". אולוקיטה לוכד רגע, רעיון, חזון ומספר לנו עליהם. חלקם מעניינים, חלקם חמודים, חלקם טיוטות.
לא יודעת למה חשבתי על דרום אמריקה, על ספרות לטינית. אין בקטעים המופיעים בספר שום דבר משם. הם (כאילו) ישראלים - השמות, ההווייה. למרות זאת הם לא נראים לי ישראלים, לא יכולה להסביר למה.
מה שבולט בקטעים האלה הוא הרגש - לכיוון הרגשנות. זה לא שהסופר לוחץ לנו על בלוטת הדמעות - נראה שהוא מתוחכם לזה - אבל הוא מצייר דימויים מוכרים - לב, אהבה, טוב ורע, הורוּת - ומצפה שהקורא יעשה עבורו את העבודה. יפה.

מה עוד? אלוהים נוכח בכל הקטעים. כדמות ששוללים אותה, כמושא לאימרות, כהפוך על הפוך. חשבתי - מהשם ומהנוכחות הלא מקובלת בקטעים - שהסופר (חושב שהוא) אינו מאמין באלוהים. מצד שני הטירחה הגדולה שהוא טורח לשלול ולהגיב מחשידה את האתאיזם המוצהר.

מה אני אומרת? חמוד לפעמים. כתוב נחמד, לא מחייב. הסופר כתב ליברטו מפורט, והקוראים הם המאזינים הפאסיביים ליצירה מוסיקלית, מתועלים לפרשה בדרכו. ואני מעדיפה פחות פירוט והנחייה ויותר חירות לדמיון ולמחשבות שלי להפליג לכיוונים פחות מתויירים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על רק אלוהים יודע