“אני לא בוכה כשאני קוראת. כמעט שלא. לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוצאת את עצמי עצובה מאד, עצב לא רגיל, בלי שום סיבה, כזה שמשתלט על החיים, ואז אני בודקת מה קראתי בימים שקדמו למצב הרוח הזה. לאחרונה זה קרה לי אחרי אתמול של אגוטה קריסטוף. אבל זה קרה כמה ימים אחרי שהוא נגמר. בלעדיו. הפעם הקודמת בה בכיתי ממש במהלך הקריאה היתה לפני למעלה מעשר שנים, עם אלה תולדות. אני חושבת שבספרים, כמו באנשים, אני נוהגת זהי”

“באופן כללי, לא פופולרי להראות ברבים סימני פסימיות, ועוד פחות מכך בימינו אלה. מאז אסון ה-7/10 ובמהלך מלחמת עזה שאני חווים כעת, רבים מאוד אכן מגלים גדלות נפש: מתנדבים, תורמים, יוצאים מגדרם כדי לעזור לזולתם בחומר וברוח, מחבקים זה את זה ומחזקים זה את זה ואת עצמם. בכלי התקשורת מתווכחים איך יראה 'היום שאחרי', לכל פרשן דעה והשקפה משלו, אבל כמעט כולם משתדלים להרגיע ולומר ש"מה שהיה לא יהיה", שאין שמאל ואין”

“אשת הספן אנחנו מכרים את רגעי ההמתנה ליקירינו שעוד רגע עומדים להגיח מפתח אולם הנוסעים בנתב"ג, לבטח נסתער עליהם עם בלונים וזר פרחים, לא נפסיק לחבק ולנשק, את מי שחזרו מהמסע אחרי הצבא. טקס הכרחי המסיים תקופת געגועים, חששות וכמיהה לחזרת הבן. כעת הוא שב הביתה. עכשיו תארו לכם אשת ספן במאה ה-18 בבריטניה, הממתינה שנים לחזרת בעלה ממסעותיו, שבמהלכם היא כמעט לא מקבלת מידע עליו. היא חייה בחרדה תמידית שא”

“בתוך העותק שרכשתי, עותק שגרעה הספריה המקומית והעמידה למכירה בחמישה שקלים, היה גזיר עיתון מצהיב עם הכותרת "מפת השמים". תחתיה, בכותרת משנה, הובטח כי "תחושות קיצוניות יובילו רבים מכם להצהיר על עזיבה של קשר, עבודה, דירה". אני אחסוך מכם את ההמשך שמתאר את מהלכם של מרקורי, מאדים ונוגה ואת שלל התוצאות שהמסלולים האלה יחוללו בחייכם. זה גם ישן נורא, כך שממילא כל זה כבר קרה לכם, רק שאולי לא כל כך הבנתם למה.”

“אני לא בוכה כשאני קוראת. כמעט שלא. לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוצאת את עצמי עצובה מאד, עצב לא רגיל, בלי שום סיבה, כזה שמשתלט על החיים, ואז אני בודקת מה קראתי בימים שקדמו למצב הרוח הזה. לאחרונה זה קרה לי אחרי אתמול של אגוטה קריסטוף. אבל זה קרה כמה ימים אחרי שהוא נגמר. בלעדיו. הפעם הקודמת בה בכיתי ממש במהלך הקריאה היתה לפני למעלה מעשר שנים, עם אלה תולדות. אני חושבת שבספרים, כמו באנשים, אני נוהגת זהי”

“באופן כללי, לא פופולרי להראות ברבים סימני פסימיות, ועוד פחות מכך בימינו אלה. מאז אסון ה-7/10 ובמהלך מלחמת עזה שאני חווים כעת, רבים מאוד אכן מגלים גדלות נפש: מתנדבים, תורמים, יוצאים מגדרם כדי לעזור לזולתם בחומר וברוח, מחבקים זה את זה ומחזקים זה את זה ואת עצמם. בכלי התקשורת מתווכחים איך יראה 'היום שאחרי', לכל פרשן דעה והשקפה משלו, אבל כמעט כולם משתדלים להרגיע ולומר ש"מה שהיה לא יהיה", שאין שמאל ואין”

“אשת הספן אנחנו מכרים את רגעי ההמתנה ליקירינו שעוד רגע עומדים להגיח מפתח אולם הנוסעים בנתב"ג, לבטח נסתער עליהם עם בלונים וזר פרחים, לא נפסיק לחבק ולנשק, את מי שחזרו מהמסע אחרי הצבא. טקס הכרחי המסיים תקופת געגועים, חששות וכמיהה לחזרת הבן. כעת הוא שב הביתה. עכשיו תארו לכם אשת ספן במאה ה-18 בבריטניה, הממתינה שנים לחזרת בעלה ממסעותיו, שבמהלכם היא כמעט לא מקבלת מידע עליו. היא חייה בחרדה תמידית שא”

“בתוך העותק שרכשתי, עותק שגרעה הספריה המקומית והעמידה למכירה בחמישה שקלים, היה גזיר עיתון מצהיב עם הכותרת "מפת השמים". תחתיה, בכותרת משנה, הובטח כי "תחושות קיצוניות יובילו רבים מכם להצהיר על עזיבה של קשר, עבודה, דירה". אני אחסוך מכם את ההמשך שמתאר את מהלכם של מרקורי, מאדים ונוגה ואת שלל התוצאות שהמסלולים האלה יחוללו בחייכם. זה גם ישן נורא, כך שממילא כל זה כבר קרה לכם, רק שאולי לא כל כך הבנתם למה.”