ביקורת ספרותית על אנדריאה מאת מרדכי בר-און
ספר מעולה

---

געגועים לגעגועיו

התחלתי לקרוא בספר אנדריאה של מרדכי בר-און , בהוצאת תשע נשמות, משום שסקרנה אותי העובדה שבר- און בגילו המופלג, תשעים ושתיים, מוציא ספר, שיש בו זיכרון מרגש וגעגוע עמוק אל נופי ילדותו, המושבה בתקופת המנדט.

ואז לפתע הבנתי תובנה עמוקה שהבליחה אלי בפתאומיות, אבי בחייו האחרונים, כל כך התגעגע לנופי ילדותו, שהוא החל לקרוא שני ספרים של סופרים ישראלים המספרים את סיפורה של המושבה, הנוגעים בחייו שלו, את אחרי החגים של יהושע קנז, דרכו ניתן להריח את ריח השקדים במושבה, ואת סיפוריו של משה סמילנסקי על המושבה של פעם.

דרך ספרים הנוגעים במושבה, אני בעצם מתגעגע לגעגועיו. היש מושג כזה, ומדוע התחושה הזאת התעוררה בקרבי כעת? ניסיתי לברר זאת באמצעות סיפרו של בר – און על המושבה שלו.

אנדריאה, הוא סיפור נעורים על מתבגר במושבה, על רקע השנים המטלטלות של מלחמת העולם השנייה. יואב גימנזיסט הפעיל בתנועת הנוער, בה מקימים בירורים רעיוניים לתוך הלילה, ושיחות נפש עם המדריכה, ובין לבין רוקדים צ'רקסיה כפולה וקרקוביאק לצלילי אקורדיון, הבנות בסראפן והבנים בחקי קצר, רוקעים ברגליהם ומסתחררים במעגלי המחול, ויואב שלנו עומד בצד, כי הוא אומנם נער דעתן, אך הוא מעט מסורבל וחסר ביטחון בריקודים.

ידיו של יואב המאוהב, מגששות בלאט, ושפתיו מרפרפות על שפתיה של ניצה, ולפתע הוא חש ש"גל חשמל היציף את אבריו." הוא גם מאוהב אפלטונית ביעל המדריכה המופיעה בחלומותיו הארוטיים. אהבתו של יואב כרוכה בקנאה יוקדת, כפי שהטיב לבטא זאת שיר השרים:" כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה." (שיר השירים, ח', ו') ובחלוף השנים הוא עדיין מתגעגע ומעורער מאהבתו הראשונה, ויוצא למסע בעקבותיה, בכדי לסגור קצוות פתוחים ולהתפייס עם החיים והמתים.

יואב נרגש מהפואמה של רילקה, אותה העניקה לו מדריכתו יעל: "משא אהבתו של הקורנט כירסטוף רילקה", דרכה הוא נחשף לעומקו של הכאב הטמון בתחושת הגעגוע, אותה הוא מנסח: "געגוע טמיר, לא ... למשהו מסוים... געגוע כמצב של קבע. געגוע כיסוד הקיום. אולי כביטוי של כמיהה למה שטרם קרה ואולי לא יקרה אף פעם." האם אלו מילותיו של יואב הנער, או של בר - און הבוגר המתגעגע?

מהי מולדת? תוהה יואב ומנסח תובנה פשוטה ומרגשת הקשורה בגעגוע: "מולדת אינה כלל כינוי לארץ אלא רק לכפר או למושבה אהובים ומוכרים שבהם גדל האדם מילדותו. מולדת אינם קווים המשורטטים על מפות אלא ריחות, צלילים, צבעים."

יש ספרים שמצלחים לנסח עבורי מחשבות ורגשות במילים שמעולם לא הייתי מצליח להגיע אליהן, ניסוח הגורם לי להתרוממות נפש והתרגשות, כזהו סיפרו של בר- און, עדין כמו רישום עפרון דק, אך קוויו חזקים וברורים ומסעירים, מילותיו הוליכו אותי לנקודת מגוז, בה הכל לפתע התחבר והתבאר, ואז סגרתי את העמוד האחרון בספר וידעתי למה בקשתי לקרוא דווקא בו וכעת.

אפילוג

אתמול נפרדתי מהקרקע שהוריש לי אבי לפני שנים רבות, בנחלתו הקטנה במדרון גבעה גירית, המשקיפה על הכרמל ועמק זבולון, והרחק במערב, קו האופק נחתך על ידי הים. פיסת אדמה בה טמונים זיכרונות ילדותי, הרקפות הוורודות מתחת לסלע, ריח עצי המנדרינות, ירוק האורנים גבוהי הצמרת המצילים על בית קטן וריבועי לו גג רעפים אדום, כמו שילדים מציירים שרבוט של בית.

חשבתי שנים שאולי ילדיי יבנו את ביתם במקום, ואולי לאחר שנים רבות אשוב לשם, ולאחר שנים רבות שהתברר שזה לא יקרה, בקשתי להחליף את מעט האדמה, בכדי לסייע לילדי לרכוש קוביות בטון קלסטרופוביות במגדלים החותכים את השמיים, כי כך הם החיים, מתנה מתגלגלת, וכעת אני יכול להתגעגע בהקלה, למה שלא יקרה לעולם.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אנדריאה