כולנו מקולקלים. כולנו פגומים. הרבה תקלות מתחוללות בפס הייצור האנושי שאנו מהווים את תוצריו. חולשות ומגרעות וחסרונות הם חלק אינטגרלי מהאופי שלנו. כולנו "מקולקלים", עם מרכאות כפולות ומכופלות, כיוון שבעקב אכילס זה טמונה גם הרבה אנושיות והרבה פְּגִיעוּת. ואולי גם שותפות גורל קטנה ועגמומית משהו, כמי שמנסים לנתב את דרכנו במשעול החיים ולעתים כורעים תחת כובד שק צרותינו. כי בין אם אתה "ילד מקולקל", נער רגיש

מעגל נסגר ומעגל נפתח.
בכל אחד כמעט יש מעט או הרבה 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו, שאנשים נגעו בו, שהחיים פיתחו אצלו רגישויות והפכו אותו לכזה.
כבר בילדותו או נעוריו או רק בבגרותו או רק בערוב ימיו.

לא, אין ילדים מקולקלים - יש ילדים, נערים, מבוגרים - כה רגישים לאירועים, לתגובות או נגיעות אנשים, למצבים - שהם מגיבים ב"קלקול".

לא, אין ילדים מקולקלים, מה זה 'ילד מקולקל' - כך הגבתי לביקורת הראשונה

הפתיחה לא היתה טובה. ההוצאה הקטנה מרום תרבות ישראלית החליטה החלטה תמוהה לזנוח את גופן פרנק ריהל, המקובל בספרים. לא נוח. הבחירה היתה בגופן דויד, כאילו באים לומר שמה שיצא ממחשבו של הכותב עבר ישירות להדפסה ולחנויות. זה מקובל לגמרי בהופעה גברית מסוקסת – חוסר גילוח ושיער מבולגן, כאילו בא לומר הנה יצאתי מהמיטה וטרחתי לבוא ולראות אתכם. טרחה. חוסר העריכה גלש לשגיאות עריכה רבות, למבנה שורות לא הולם. <mark>דרור</mark> ש

הספר הזה הולך להוציא ממני השתפכות מאוד לא אופיינית.

<mark>דרור שגב</mark> לוקח את רונן, גיבור ספרו, גבר בן 55 שלכאורה יש לו כל הטוב כדי שיהיה לו טוב. הוא מנכ"ל שותף בחברה מצליחה, עטוף במשפחה של אישה חמה ואוהבת, יפה ומצליחה, בן ובת בוגרים ואוהבים וכלב נאמן ומשפחה מורחבת נוכחת. ובית פרברי כמו שיש למשפחות המצליחות. חברים טובים - טובים באמת. תחביבי פנאי של ים ומטקות וספורט וטיולים ומוסיקה. רונן גם אוהב לבשל ולה

עם קריאתו של "ילד מקולקל" סיימתי קריאת רצף של הטרילוגיה שכתב <mark>דרור שגב</mark>. אני יודעת שזו איננה טרילוגיה בהגדרה – אך מצאתי אותה כזו, שכן קווי קשר מחברים בין השלושה.

הסיפור מלווה את ערן (להלן, המקולקל), נער בן 17 נבון במיוחד, רגיל ונהדר. רק מה? רגיש ופגיע שמתמודד עם גיל ההתבגרות לצד אסון שפקד אותו ואת משפחתו ושמהווה טריגר לקלקול הגדול.
את אברם – הפסיכולוג שמלווה את ערן (מקולקל כנ"ל).
ועוד מבחר דמוי

תקשיב אדוני הסופר <mark>דרור שגב</mark>:
קראתי את חוצה בימי הזיכרון-עצמאות-סופ"ש שבעקבות, כשהלב קווץ' והנשמה כאובה, והפחד ממה יהיה מתעצם והתקווה קטנה.
ו.. אמנם כתבת על דניאל (האיש) ואני מיקה (האישה), אבל, בכל זאת בני אותו גיל (דניאל בטח היום כבר בן איזה 50-60 ויותר הכיר ילדות של שכונות של פעם ואני יותר קרובה להיום, אבל - את בילבי שנינו קראנו וראינו בסרטים. ואמנם דניאל מחדרה ואני לא, והוא מבית מרוקאי מה שזה א

איזה יופי שהוצאת ספר חדש <mark>דרור שגב</mark>! שתזכיר לי למה אני כל כך אוהבת לצוד מילים שנוגעות בי, שמהדהדות לי דברים מעולמי שלי. כי מילים זה סוג של קסם. ומילים הכתובות מתוך רגש - עושות שמחה. ממש כך.
אבל שגב לא מביא את הקורא מיד אל הנחלה. הוא מעביר אותו דרך, מסליל אותו לנקודה, אבל לא מבטיח שלא תישרט בדרך, שהמילים ידקרו אותך קצת, ישפשפו לך את העור כתזכורת. אבל ככה אני אוהבת את הספרים שאני קוראת. אני צריכה את ה

כתיבה עדינה- כתיבה עדינה מתאפיינת במשחק בין הגילוי לנסתר, מין אריגה שכזו שנשלחת ישר אל תוך הקורא, היודע אך גם הלא יודע, ובונה לה שם קן חם, כזו המציירת דמויות יוצאות דופן ברגישותן, באופיין ובמחשבותן. אתן כמה דוגמאות לסופרים המתאפיינים בכתיבה שכזו, כתיבה מן הסוג האהוב עליי: רוי יקובסן, סופר נורווגי שעד כה תורגמו שני ספרים פרי עטו, ג'יין אוסטן, שכתיבתה עדינה וחכמה עד מאוד, שרה אשר פינקהוף, סופרת מקסי

מארג יחסים עדין ומורכב בין נער מתבגר למטפל שלו,פסיכולוג המתמחה בטיפול בילדים,ילדים מקולקלים. זה סיפור המסגרת.או שאפשר גם להסתכל על זה כמסלול.
מסלול של מסע. לא מסע כזה שעובר בדיוטי פרי,ובסופו אתה מוצא עצמך מצולם בתמונה על רקע הותיקן.אלא מסע אל תוך נבכי הנפש.
גם בספרו הראשון (חוצה) זה היה סיפור מסע. פיזי ופנימי. הוא טוב בזה <mark>שגב</mark>.לאט ובעדינות הוא הכניס אותי אל הנימים העדינים של החומרים שמהם עשויים ה