“"אני מתבונן בצדודיתך בזוהר הירח
לקראת מילואו, בני שלי, ריסיך הם
תווים מקושטים, עפעפיך סגורים
בשינה של תמימים וישרי לב.
ואני אומר לך, "אחוז בידי.
כל רע לא יאונה לנו."

החיים אינם מיטיבים עם האדם, לרוב.
ביכולתם לנוע על מי מנוחות עד אשר יבוא הרגע שיחריב ויטלטל את עולמך, שיגרום לך לשינוי בלתי הפיך שמאותם הרגעים יאלצך להתמודד, להשלים עם הבלתי ניתן להשלמה.
הסיפור שמגולל חלאד חוסייני הוא מן הסוג הזה. סיפור מכמיר לב שמנסה להתחקות אחר סיפור אמיתי שהתרחש- גילוי גופתו של פעוט בן 3 לפני מספר שנים, פליט סורי שלא צלח את כברת הדרך הקשה אל מדינה אחרת.
חוסייני מדמה לקורא כיצד נראו חייו של ילד לפני מותו, כיצד השתקפו חייו של האב לפני שנגזר עליו הנורא מכול- אובדן ילד.
מי שמע על דבר כזה שאב קובר את בנו יחידו? בעולם מתוקן ואוטופי הדברים אינם מתנהלים כך. מאידך, בעולם שכזה לא אמורה להיות אלימות ופגיעה באחר ללא רחם. אונס של ילדה בת 7 לא היה אמור להתקבל בכלל על הדעת במוחו של אף אדם. גבר לא היה אמור להשליך את אישתו מהחלון עקב ריב מכוער.

המוות אין לו חלק מפורש כאן. הוא אינו מונכח קבל עם ועדה ועם זאת, הוא מהדהד בכל שורה, בכל איור. הרי חלק עיקרי במסעות שכאלה הוא הקושי הכרוך באי ידיעת העתיד. אתה יודע לאן מועדות פניך אך אין בך שמץ אם בכלל תגיע לשם.
חוסייני, בצוותא עם המאייר מנסים להמחיש בפנינו את שבריריות האדם. כאשר הגורל מנתקו בעל כורחו מחייו הקודמים. שני "גיבורים" ישנם לסיפור הקטן הזה: האב, שאוחז בבנו, עוטף אותו בזרועותיו המגוננות בתקווה שלא יאונה לו כל רע. זרועות שאינן מודעות לעתיד לקרות, לנורא מכול, למכשול שיחצוץ בין האב לבין הבן לעולמים. מכשול של כאב, זעזוע והשמדה. השמדה של כל מה שהיה ויכל להיות לו הדברים היו מתרחשים אחרת.
במיעוט מילים ואיורים מרובים המתפרשים על גבי עמודים שלמים אנו עדים לזיכרונות האב שחולק עם בנו בעת שהם ממתינים לסירה שתיקח אותם אל יעד לא נודע. התחלה חדשה שישנה סבירות גבוהה שתהיה סופם הוודאי. חידלון מוחלט.
האב נזכר בשדות הפורחים שהיה מטייל בהם בנו, בנוכחות האם בטיולים הללו, בשווקים הריחניים והומי האדם שהיו מנת חלקם לפני תחילתו של הקץ: פצצות, מלחמה, מוות, עצבות רבה ונטישה, נטישה מאולצת של החיים המוכרים, הותרתם מאחור.
היכן שהמילים מסתיימות, האיורים מחפים ביופיים ונוראיותם ומשלימים את התמונה הנרקמת, הנצרבת במוחם של הקוראים. דמיונם מרקיע שחקים וטווה לעצמו את ההשלמות החסרות וההשלמות הללו מבעיתות, אמיתות חיים חסרות תקנה. הוודאיות משתקת.
איורים המתחילים בחיות ססגוניות וצבעוניות גדולה הממחישים לקורא את יופיים של החיים הקטנים, הפשוטים, את חומה של השמש ואיכות טעמו של תפוח בשל, ואט אט מתחלפים, ככל שהסיפור ממשיך עד סיומם בקול ענות חלושה, בחרחור גסיסה, השתנקות, כניעה מפני הלא נודע והנודע כאחד. איורים שמכנם המשותף הוא צבעים שחורים, קודרים, המשרים אווירה מאמללת ודכאונית.

מאות אנשים מגורשים מביתם ובעל כורחם נאלצים לנדוד כנדוד קין ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת, לא רצויים, לא אהובים, להתמודד עם תלאות שבדרך, כשהחותם הבלתי מעורער צרוב בעורם והלב יוצא. לא, לא יוצא, מתפרץ מתוך החזה לנוכח הזוועות שאנשים עוברים בגיל כה צעיר. ילדים. תינוקות נקרעים מעל חייהם המוכרים. מחיקה החם של האם והבית המחבק והאוהב לטובת חיים שחטא יהיה לכנותם חיים.”

“לא מדובר בספר פרוזה נוסח ספריו הקודמים "רודף העפיפונים" ו"אלף שמשות זוהרות".
מדובר בספר מאוייר - איוריו מתחילים בתמונות שלווה ומתחלפות בשיירות פליטים וסירה בלב ים גועש.
עם מעט מילים שאומרות הרבה.ספר שירה, געגוע.
שנכתב לאחר התמונה הקשה של הפעוט הסורי המת שנסחף לחוף והעולם הזדעזע.אחד מאלפים.
סירות עמוסות פליטים השטות בסיכון אדיר בים סוער ותקווה שימצאו חיים טובים יותר מאשר בארצותיהם שסועות המלחמה.
"להתפלל שאלוהים מנווט את הספינה במיומנות, ואנחנו כתמים זעירים על מים אדירים".
וזה לא תמיד קורה.נמלטים ממציאות קשה ואכזרית למציאות שיכולה להיות גרועה גם היא.
פליטים שאינם תמיד רצויים.
"אומרים, כך שמעתי, שאנחנו אורחים לא קרואים".
זהו זיכרון שאב כותב לבנו על זכרונותיו שלו כילד,זכרונות של ילדות שלווה ואת המקומות אליו לקח מאוחר יותר את בנו הקטן שלא יזכור.
להתעורר בבוקר לרשרוש העצים וגעיית העז של אמא.
השוק,הסמטאות הריחניות ופרות רועות בשדה מכוסה צמחי בר.
ילדות יפה במקום שהפך לזירת קרב מדממת.
"השמיים ירקו פצצות
רעב.
טקסי קבורה".
עולם שהשתבש.
שהשתגע.
ומה שנותר לאב הוא לגונן על בנו ולקוות שחייו יהיו טובים יותר.”