"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת" כך פותח קאמל-ביי את סיפור חייו [הטרגי!]****
(כשבמשפט זה הוא מתכוון לרגע בו פגש את האישה ששיגעה את חייו).

"מוזיאון התמימות", ספרו של <mark>אורהאן פאמוק</mark>, סופר טורקי שמעניק לקוראיו סיפור שנמשך לאורך עשר שנים 1985-1975 רובו ככולו באיסטנבול. מורכב ממעטפת ומגרעין קשה.

המעטפת: במשך הקריאה עוטפת את הקורא תחושה של ביקור ארוך ויסודי באיסטנבול. היכרות עם איזור

איסטנבול תמיד היוותה עבורי יעד תיירותי נחשק. אבל מעבר לכל ההוד, הפאר, האקזוטיקה והגודל הבלתי ייאמן של העיר, חשקה יותר מכל נפשי להיות בצד האירופי של העיר, ואז, בתזוזה קלה של כמה סנטימטרים מזרחה, להיות בצד האסיאתי שלה - כמו לשחק משחק "ים-יבשה", רק שלמשחק הזה יקראו "אסיה-אירופה" או "מזרח-מערב".

קמאל, הדמות הראשית של ספר זה, חי באיסטנבול - דבר המאפשר לו לשחק מתי שרק ירצה במשחק שעליו דיברתי בפיסקה ה

הרומן "הספר השחור" מאת אורחאן פאמוק הראשון של <mark>אורהאן פאמוק</mark> שתורגם לעברית. מתרחש בעיר איסטנבול. הספר עוקב אחר גאליפ, עורך דין המתגורר בעיר, היוצא לחיפוש אחר אשתו, רויה, שנעלמה מביתם. היעלמותה של רויה מניעה את גאליפ לנוע בחלקים שונים של איסטנבול ולעקוב אחר עקבות אפשריים, תוך שהוא נתקל באנשים שונים הקשורים אליה או לבן דודה ג'לאל , כותב טורים ידוע בעיתון העירוני שנעלם גם כן וקשור להעלמותה.

העיר איס

<mark>אורהאן פאמוק</mark> אחד הסופרים המוכשרים החיים בעת הזו.
ספריו המתורגמים היטב שוכנים לבטח בספרייתי הפרטית.
א.אין סיכוי שאמסור אותם.
ב. אין הרבה "קופצים" לשאול את ספריו.
אינם מעוררים ענין אצל באי ביתי.
קראתי את "הספר השחור" אהבתי אם כי גם הוא לא ספר קל לקריאה.
<mark>אורהאן פאמוק</mark> "מצייר תמונות".
כל פרק בספרו הוא תמונה.
הספר הזה הוא רומן אהבה עצומה ולמרות זאת מציאותית מאד.
יש בספר תיאורים של "מעשה האהב

לכאורה יש בספר הזה את כל מה שאמור למצוא חן בעיני, אבל האמת היא שבקושי הצלחתי לסיים אותו. זה מסוג הספרים שאם אני קוראת יותר מדי מהם ברצף, אני מתחילה לתהות בליבי מה כל כך כיף בלקרוא ספרים בעצם... התהייה הזו אינה תוקפת אותי כשאני סתם נופלת על ספר גרוע כי אז אני יודעת בוודאות שפשוט נתקעתי עם הספר הלא נכון. היא עולה במוחי רק בגלל ספרים בינוניים שכאלה, שנכתבו על ידי זוכי פרס נובל, שכביכול אמורים להיות

חשבתי ששמי הוא אדום מלשון אדומי, אך התברר לי שקוראים לספר שמי הוא אדום, משמע הצבע.

טורקיה, שנת 1637, 1000 שנה למנין האיסלאם, סדנת מאיירים שטובי המאיירים נמצאים שם וקיבלו משימה מהסולטן להכין לו ספר המפאר ומרומם אותו וממלכתו ולאייר כפי שהפראנקים מונציה מציירים, כך נקראו הארופאים בפי העותמאנים, משמעות הדבר ציור ריאליסטי ועם פרספקטיבה.

האיסלאם מכבד את הציווי "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" והמאיי

בספרו שמי הוא אדום משרטט <mark>אורהאן פאמוק</mark>, סופר טורקי וחתן פרס נובל לשנת 2006 את טורקיה של שלהי המאה ה-16, תקופה בה באירופה המרוחקת האנושות השתחררה מכבלי הכנסייה ויצאה אל מה שידוע כ"רנסאנס" – תקופה של עושר תרבותי, המצאות וגילויים מרחיקי לכת (אמריקה מישהו?) ושינוי אדיר בתודעת האדם – מתפיסת עולם בה האל במרכז והאדם בצד, הרנסאנס פתח עת חדשה בה דווקא האל בצד והאדם הוא שבאמצע. האירופאים היו בטוחים וגאים כל

"זה היה הרגע המאושר בחיי , אבל אז לא ידעתי זאת.אילו ידעתי, האם הייתי נאחז באושר והדברים היו קורים אחרת ? כן,,,,, "
זהו הפתיח לספרו "מוזיאון התמימות"של זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2006- הסופר הטורקי <mark>אורהאן פאמוק</mark>. אז האם מישהו יכול לדלג על ספר עם פתיח כזה ?
סוחף כמעט כמו שטפן צוויג.
מוביל את הקוראים לנבכי החיים בטורקייה והיישר לזרועות אהבתם הבלתי נשכחת של קמאל - בן לאחת המשפחות העשירות באיסטנבול ו

"אני אתן לך יושר ובתמורה אתה תחזיר לי חמלה..."
בימי נעוריי הרחוקים והלא שקטים נהגתי לביים הליכה לבית ספר. הייתי מתארגן על פי כל הכללים, לוקח את התיק ויוצא . לאחר המתנה קצרה במחבוא עד אשר הוריי יצאו לעבודתם, הייתי חוזר הביתה. אולם, היו גם ימים, בהם אמי לא הייתה הולכת ואז הייתי פשוט משוטט ברגל ברחבי העיר. העדפתי תמיד את הרחובות הצדדיים, הלא מרכזיים, רצוי היה גם שיימצאו בהם מבנים ישנים. כשהייתי ר