“"אני אתן לך יושר ובתמורה אתה תחזיר לי חמלה..."
בימי נעוריי הרחוקים והלא שקטים נהגתי לביים הליכה לבית ספר. הייתי מתארגן על פי כל הכללים, לוקח את התיק ויוצא . לאחר המתנה קצרה במחבוא עד אשר הוריי יצאו לעבודתם, הייתי חוזר הביתה. אולם, היו גם ימים, בהם אמי לא הייתה הולכת ואז הייתי פשוט משוטט ברגל ברחבי העיר. העדפתי תמיד את הרחובות הצדדיים, הלא מרכזיים, רצוי היה גם שיימצאו בהם מבנים ישנים. כשהייתי רואה בניין נושן, הייתי חש איזושהי משיכה אליו, תוך שדמיוני בונה לי תסריטים על אנשים שחיו בו בזמנים אחרים, על מה התרחש שם לפני עשורים. פשטותם של הבתים המרופטים האלה וצניעותם הקסימו אותי. הלבדות (בשונה מבדידות) שליוותה אותי ברוב ימי בריחה אלה, הייתה לי לחברה נאמנה ומנחמת, ולא משנה לאן הגענו יחד בין אם זה לפינה שקטה ומרהיבה שגיליתי או לחוף ים, תמיד חשתי נוח ובטוח בחיקה. חסרונם של אחרים ממש לא הפריע לי, אולי אפילו להיפך.

גם פאמוק היה עושה משהו דומה. ההבדל בינינו הוא בכך, שאני שוטטתי בעיר ששמה הוא נרדף לפריפריה והוא עשה זאת בכרך שהיה מאות בשנים בירת אימפריה. וזה כמובן לא ההבדל היחיד.
אבל בקטעים לא מעטים, בהם אורהאן מספר על ילדותו ונעוריו, נדמה לי שאני ממש קורא על עצמי ובכל אופן הוא גרם לי לחוש את האווירה המתוארת, ממש לגעת בה. לא אחת, הרגשתי שאני מנהל שיחה עם ידיד נפש של ממש.

פאמוק החליט לקשור את חייו לאיסטנבול בקשר בל ייפרם. לא רק בעצם מחייתו בה, על אף הפיתוי לעזוב אותה כמו רבים מקרוביו וחבריו. משהו ממנה לא אפשר לו לנטוש אותה וזה לא רק הערך הסינטימנטלי שהיא מהווה עבורו. הוא החליט לאמצה לתוכו בדיוק כמו שהעיר אימצה אותו לתוכה.

אורהאן הקטן החל את חייו בבניין שהשתייך רק לבני משפחת פאמוק על דודותיו וסבתותיו. הוא אף נקרא כך : 'בית פאמוק'. הבית היה שריד לעושר המופלג שצבר סבו לאחר נפילת האימפריה. בניין עם הרכב שכזה, למרות החמימות והביתיות, מזמין גם לא מעט בעיות. משפחתו הייתה שייכת לשכבה של טורקים אמידים ואינטלקטואלים שניסו ככל הניתן להיות אירופאיים. סימני התמערבות אלה היו נוכחים בכל מקום בבית והם ניטעו שם על מנת להשכיח את טורקיותם של בניו, כמונומנטים לא שמישים, דוגמת הפסנתרים הרבים שאף אחד מבני המשפחה לא ניגן בהם. הוריו הרבו לריב, בזמנים שאביו התנחם לו בחיק פילגשיו והקים עסקים כושלים ואמו שקעה במשבריה הנפשיים, אורהאן ואחיו פוצלו וכל אחד מהם הלך בינתיים לחיות אצל דודה אחרת.

אני לא אוהב משפחתולוגיה ופאמוק באמת יודע לא להפליג בה . הוא נותן בדיוק מה שצריך על מנת שאנחנו, הקוראים, נבין אותו. פאמוק מרבה לעסוק בתחושה קולקטיבית של huzun , מין עצב כללי שאופייני לבני איסטנבול שהייתה פעם בירה של אימפריה גדולה, אך איבדה את מעמדה. מוחלשת מתבוסות מול רוסיה ומעצמות המערב, היא שקעה בדכדוך שמפלטו בלאומנות והתמערבות שניסו ללכת יד בית אך גם בהליכה זו נכשלו האיסטנבולים. העוני הרב, הרחובות המתפוררים, בתי העץ הרבים שעלו באש לעיתים תכופות רק הגבירו את התחושה הזו. הטורקים המתמערבים שניסו לחקות בייאושם את בני פריז בכל דרך, לא הצליחו להעביר את ההתלהבות לשכבות הדתיות והשמרניות וזה היה בבחינת "למכור קוויאר בשכונת עוני". גם מאמציו של השלטון הצבאי לא הועילו.

פאמוק לוקח אותנו לטיול, מנישנטשי האירופאית לכאורה לג'יהנג'יר, לרחוב ביאולו, בשיקטאש וכיכר טאקסים. הוא גורם לנו להתחבר לפינות החמד של העיר על הבוספורוס, הגם שהן ישנות, מוזנחות, הוא מוצא בה את הקסם שרק מבקרים מן החוץ כמו פלובר וגוטייה ראו. האיסטנבולים השורשיים לא מצאו שום עניין אמנותי בעירם. הם לא ציירו אותה ולא כתבו עליה בערך עד המאה העשרים . את מראה העבר שלה אפשר ללמוד מתחריטיו המרהיבים של מלינג המובאים בספר.

בספר ישנם לא מעט מכתביהם של מבקרי העבר המערביים בעיר, ביניהם אפשר למצוא סיפורים מרתקים ופיקנטיים בשפע. כמו של פלובר שחלה בעגבת בעת מסעו במזרח ופצעים הופיעו על איבר מינו. הוא התחבב על "מאדם" של בית בושת אחד שביקשה מבתה הצעירה ש"תטפל" בו. אולם הבת המנוסה דרשה מהלקוח החשוב להפשיל את מכנסיו על מנת לראות אם אינו חולה. פלובר המבוהל ברח מהמקום בבושת פנים. לקטעים מעיתונות עירונית מן העבר מוקדש פרק מיוחד ויש שם כותרות כמו " אמריקני התנשק עם בחורה טורקייה ברחוב וניצל מלינץ'".

את הסופרים הטורקיים בני המאה העשרים וניסיונם להידמות לאנשי רוח אירופאיים פאמוק לא מחבב ורואה בהם חיקוי זול. אולם הוא מצא חבור לארבעה נבחרים שאיסטנבול הולידה ובכישרונם הרב הצליחו להישאר אותנטיים ונאמנים לעצמם. כמו המשורר אהמט ראסים או ההיסטוריון אקרם קוצ'ו שבכתיבתם ניכרת אווירת ה-huzun של העיר...

לבוספורוס החוצה את איסטנבול מוקדש חלק ניכר בספר. בוספורוס היא סוג של נחמה עבור בני העיר, המנסים לשרוד את הדלות והחווים קשיי הישרדות יומיומיים. נוכחותה עוצמתית לאין שיעור מזו של נהרות החוצים את ערי אירופה כמו הסן או התמזה. אבל גם תאונות מרהיבות לא חסרו בו במהלך השנים וזרמיו האימתניים בלעו תושבים לא מעטים אל מצולותיו.

ביקרתי בעיר ב-2004, זמן קצר לאחר יציאתו של הספר בטורקיה והתחושות שפאמוק תיאר ניכרות בי בכל פעם שאני נזכר בימים ההם. נהניתי ממנה ואהבתי אותה. אבל איסטנבול אכן "מדברת הרבה יותר מאשר עושה". ..

תולדות העיר משמשות כאן כרקע לסיפורו האישי והתהפוכות שעבר פאמוק עד אשר הפך לסופר... או שאולי זה הפוך בעצם. ייתכן והפרדה המאולצת מאהובתו הראשונה דכדכה אותו עד כדי כך שהוא זנח את הציור (הוא חלם תחילה להיות צייר ולנושא מוקדש פרק מיוחד בספר). מפגשיהם הלוהטים תמו כשאביה הבין שהיא "מתראה" עם צייר חסר עתיד...

פאמוק הוא סופר טורקי מוביל בימינו, אך הוא לא ממש אהוד על השלטון הנוכחי ועל שכבות נרחבות בארצו. הוא אף נאלץ לחיות תקופה מחוץ למדינה לאחר שהתבטא בעד ההכרה בשואת הארמנים.

הספר הזה הוא מסע מופלא אל נפשה של עיר ואנשיה, כמו גם לזו של מחברו. הוא מעוטר בעושר בתצלומים ותחריטים מרהיבים מכל מיני תקופות שפאמוק עמל קשות כדי להשיג. יש בו מעט מריחה וחזרה על אותם המוטיבים, אבל זה לפעמים נחוץ כדי להעביר את המסר.

אני לא חסיד של ביוגרפיות והיסטוריה משפחתית. אבל פאמוק הצליח להפוך עבורי את החוויה לדבר – מה אחר, בסופו של דבר זה אוסף של מסות שמתחברות לידי סיפור של עיר וסיפורו של אדם. אז יחסית לסוגה פחות אהובה עליי, זה היה טוב מאוד.
אני מאוד שמח שקראתי את הספר הזה.”

“אוטוביוגרפיה מעניינת של הסופר ושל העיר איסטנבול. הספר לוקח אותנו למסע מילדותו של פאמוק ועד גיל 19. תוך כדי סיפור חייו הוא מגולל את סיפורה של איסטנבול מאמצע המאה ה-19 ועד שנות ה-60 של המאה שעברה. פאמוק אוהב את איסטנבול ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם העיר שאותה הוא מצייר כקודרת כל השנה. הוא מתאר את איסטנבול של ילדותו כעיר אפרורית כמו בתמונות שחור לבן. המילה הטורקית Huzun חוזרת על עצמה לאורך כל הספר ולדעתו מתארת את העיר בצורה מדוייקת. פירוש המילה הוא מלנכוליה. הוא כותב שאיסטנבול של היום היא הרוסה, דועכת ואיננה מצליחה להשתחרר או לשחזר את עברה המפואר.

קטעים רבים בסיפור מוקדשים לסופרים החשובים הראשונים של טורקיה. יש גם סקירה על ההשפעה של איסטנבול על ספרות המערב ובעיקר על סופרים שהגיעו לביקור מצרפת כגון גוטייה, פלובר ונרוואל.

פאמוק משלב ביד אמן את ההיסטוריה של העיר עם האוטוביוגרפיה שלו.
הכתיבה בסדר והיא לא הצד החזק של הספר. למי שרוצה להכיר את איסטנבול זה ספר מעולה.
לצערי אני לא מתמצא בשמות השכונות והאתרים ההיסטוריים של איסטנבול מה שפגע בהנאה מהספר, היה עוזר עם המחבר היה מצרף מפה.
איסטנבול תמיד סיקרנה אותי, ואחרי קריאת הספר הייתי רוצה יותר מתמיד לטייל בה קצת. אבל לפי המצב היום כנראה שאצטרך לחכות עם זה עוד כמה שנים.”

“אורהאן פאמוק הוא מסופרים האהובים עלי. רכשתי את כל ספריו המתורגמים לשפה העברית.
בשנים האחרונות אני רוכש ספרים רק כשאני משוכנע שאשוב לעיין בהם.
ספרים לקריאה מעדיף לשאול בספריה..
הוא סופר מצוין מתורגם היטב לשפה העברית. בכתיבה שלו ישנה כנות רבה. תאורים נפלאים.
לא ספרים קלים לקריאה.
הספר הזה הוא אוטוביוגרפיה של הסופר ושל העיר. בהיותנו קרובים בגיל נראה לי שיש לא מעט קווי דימיון בין זכרונותיו לזכרונותי כילד.
בכלל הניסיון לראות את עצמנו כארה"ב קטנה מוטעה לדעתי. מדינת ישראל משתלבת במרחב שבין מדינות כמו תורכיה, יון, איטליה, ספרד. איני רוצה להרחיב בנקודה זו משום שזו כתיבת ביקורת על ספר.
הספר מתאים לדעתי לאלו שקראו והתרשמו מספריו וסקרנים לדעת על המקורות באישיותו ובארועים שהתרחשו במהלך חייו שמהם שאב את החומר לכתיבה. מתאים למטיילים באיסטנבול מעניק נקודת מבט מרחיבה על מראה העיר אופייה וכמובן על תושביה. לאלו שאינם בנושא הספר לדעתי אינו ספר מעניין, אין בו עלילה - לא נראה לי שימצאו טעם בקריאתו.”

“מומלץ לקרוא כספר ראשון מספריו למרות שהוא לא הטוב שבהם אבל הוא נותן רקע לשאר הספרים שלו.
נדרשת סבלנות רבה. הרבה תאורים, בעיני יפים מאד הרבה עליו בנרמז ובגלוי.
הרבה ביקורת על הממסד בסך הכל הספרים שלו בהחלט שווים קריאה.
הספר הזה יכול לשמש כספר מבוא.”