“# יש בספר הזה קטעים שלמים שלא הייתי מסוגלת לקרוא, ואת זה אני אומרת לשבחו. הרגשתי בעתה, דילגתי על שורות. בלעתי את הדמעות. עברתי לפיסקה הבאה וחזרתי לזוועה. אלה תיאורים המבוססים על מה שאנשים (אולי אפשר לקרוא להם אנשים. אי אפשר לקרוא להם בני-אדם) עושים לבעלי חיים. ציידים צדים אותם. יש אנשים שמשלמים הון בשביל חלקים מהם, ומה שנשאר מבעל החיים, חוץ מהקרן/המרה/כף הרגל/הפרווה? אפשר להשליך לאשפה, אחרי שלקחנ”

“יש לי זיכרון טוב. ממש טוב. בעיקר למאורעות. החיים מאופסנים אצלי כסרט ארוך ומתמשך. תנו לי תאריך ואספר לכם בדיוק מה עבר עלי באותו יום. אני זוכרת המוני פרטים מיותרים לחלוטין. כל צעצוע או בגד – מתי נקנה, היכן נקנה, מי קנה, מה היה מחירו, כל יום הולדת של ילד שהיה אי פעם בגן/בית ספר שלי או של בנותי – תאריך מקורב, היכן נחגג, מה נתנו / קיבלנו מתנה, איזו הפעלה היתה. טוב, הבנתם את הרעיון. אני לא זוכרת סתם כך”

“מכירים את ההרגשה הזו, שאתם הכי טובים באיזה משהו מסויים מכל החבר'ה שמסביבכם, אבל פתאום בא לשכונה איזה בחור חדש, ומסתבר למרבה העצבים שהוא יותר טוב מכם במשהו המסויים הזה, ואתם נדחפים, שלא כרצונכם, למקום השני והמעצבן? אז ככה קרה לי עם הספר הזה. יש לי זיכרון מעולה. אני בקושי מתכונן למיבחנים ולבגרויות (וזו הסיבה גם שאני כותב עכשיו סקירה לספר הזה, למרות שיש לי מחר מתכונת באזרחות...) ולמרות זאת מוציא”

“איזה כיף לקרוא ספר אנונימי לחלוטין ללא המלצות כאלה או אחרות ובסופו להרגיש כאילו כבשת את האוורסט.... זה מעט מהרגעים שבו אני מרגיש שזכיתי בפיס(הכי קרוב שאני אגיע),וזה גם אחד הסיבות לכך שאני "פריק" של ספרים... הספר הוא הנאה צרופה,מרגש,שנשאבים לתוכו בין רגע. נראה שהסופר גפרי מור חקר את הנושא של הזיכרון לעומק והעביר לקורא בצורה מרדנית שדרך רגועה, ליניארית ופשוטה לא תתאים למקריות חסרת התוחלת שבה מתנה”

“# יש בספר הזה קטעים שלמים שלא הייתי מסוגלת לקרוא, ואת זה אני אומרת לשבחו. הרגשתי בעתה, דילגתי על שורות. בלעתי את הדמעות. עברתי לפיסקה הבאה וחזרתי לזוועה. אלה תיאורים המבוססים על מה שאנשים (אולי אפשר לקרוא להם אנשים. אי אפשר לקרוא להם בני-אדם) עושים לבעלי חיים. ציידים צדים אותם. יש אנשים שמשלמים הון בשביל חלקים מהם, ומה שנשאר מבעל החיים, חוץ מהקרן/המרה/כף הרגל/הפרווה? אפשר להשליך לאשפה, אחרי שלקחנ”

“יש לי זיכרון טוב. ממש טוב. בעיקר למאורעות. החיים מאופסנים אצלי כסרט ארוך ומתמשך. תנו לי תאריך ואספר לכם בדיוק מה עבר עלי באותו יום. אני זוכרת המוני פרטים מיותרים לחלוטין. כל צעצוע או בגד – מתי נקנה, היכן נקנה, מי קנה, מה היה מחירו, כל יום הולדת של ילד שהיה אי פעם בגן/בית ספר שלי או של בנותי – תאריך מקורב, היכן נחגג, מה נתנו / קיבלנו מתנה, איזו הפעלה היתה. טוב, הבנתם את הרעיון. אני לא זוכרת סתם כך”

“מכירים את ההרגשה הזו, שאתם הכי טובים באיזה משהו מסויים מכל החבר'ה שמסביבכם, אבל פתאום בא לשכונה איזה בחור חדש, ומסתבר למרבה העצבים שהוא יותר טוב מכם במשהו המסויים הזה, ואתם נדחפים, שלא כרצונכם, למקום השני והמעצבן? אז ככה קרה לי עם הספר הזה. יש לי זיכרון מעולה. אני בקושי מתכונן למיבחנים ולבגרויות (וזו הסיבה גם שאני כותב עכשיו סקירה לספר הזה, למרות שיש לי מחר מתכונת באזרחות...) ולמרות זאת מוציא”

“איזה כיף לקרוא ספר אנונימי לחלוטין ללא המלצות כאלה או אחרות ובסופו להרגיש כאילו כבשת את האוורסט.... זה מעט מהרגעים שבו אני מרגיש שזכיתי בפיס(הכי קרוב שאני אגיע),וזה גם אחד הסיבות לכך שאני "פריק" של ספרים... הספר הוא הנאה צרופה,מרגש,שנשאבים לתוכו בין רגע. נראה שהסופר גפרי מור חקר את הנושא של הזיכרון לעומק והעביר לקורא בצורה מרדנית שדרך רגועה, ליניארית ופשוטה לא תתאים למקריות חסרת התוחלת שבה מתנה”