ביקורת ספרותית על אמני הזיכרון מאת ג'פרי מור
ספר בסדר

---

יש לי זיכרון טוב. ממש טוב. בעיקר למאורעות. החיים מאופסנים אצלי כסרט ארוך ומתמשך. תנו לי תאריך ואספר לכם בדיוק מה עבר עלי באותו יום. אני זוכרת המוני פרטים מיותרים לחלוטין. כל צעצוע או בגד – מתי נקנה, היכן נקנה, מי קנה, מה היה מחירו, כל יום הולדת של ילד שהיה אי פעם בגן/בית ספר שלי או של בנותי – תאריך מקורב, היכן נחגג, מה נתנו / קיבלנו מתנה, איזו הפעלה היתה. טוב, הבנתם את הרעיון. אני לא זוכרת סתם כך את הפרטים היבשים. אני פשוט מעבירה את הסרט אחורה למקום שצריך ומתבוננת שוב. פעם הסכמתי להשתתף במחקר של חברה על זיכרון. בסוף הרגשתי כמו קוף בגן חיות אז פרשתי.
אמי מצאה את הזיכרון שלי שימושי להפליא. נגיד שיש חתונה לבת של דודה אסתר. מה צריך להביא מתנה? שואלים אותי מה נתנה הדודה אסתר מתנה לבר המצווה של הבן של הדוד מנחם לפני עשור ולפי זה קובעים. מצד שני, היא הרבה פחות התלהבה מהזיכרון הזה כשבגיל ההתבגרות הטחתי בה האשמות על דברים שקרו בכיתה א'.

ועכשיו ברצינות. הזיכרון הזה הוא גם ברכה וגם קללה. ברכה מכל הטעמים המובנים מאליהם, וקללה כי אני לא יכולה לשכוח ולכן קשה לי לסלוח , ובעיקר כי זיכרון כזה משמעו הרבה בדידות - אני מדברת על דברים שאף אחד לא זוכר, כמו קשיש בן תשעים שחבריו נפטרו. (למרבה מזלי בנותי חולקות איתי את נטל הזיכרון והשיחות אצלנו בבית הזויות לפעמים). עם השנים, כדי להימנע מתגובות משתוממות למדתי להסתיר ולא להזכיר דברים שאני לא אמורה לזכור.
ברכה או קללה, אין ספק שהזיכרון מגדיר אותי. אילו היו לוקחים לי אותו הייתי מישהי אחרת.

"אמני הזיכרון" עוסק כמעט כולו בזיכרון. נואל הוא בעל זיכרון פנומנלי. בנוסף הוא גם בעל חושיות יתר. אמו של נואל לוקה באלצהיימר. הספר עוסק בנסיונותיו של נואל לעזור לאמו ולמנוע את גזר דין השכחה של המחלה האיומה הזו.
לנושא כזה יש פוטנציאל אינסופי בעיני, ולמרות זאת הספר מאכזב. אמנם אי אפשר להישאר אדיש לתיאורי האם ההולכת ומאבדת את זכרונה, ובכל זאת הספר לא ריגש אותי ולא חידש לי. הדמויות הן סטריאוטיפיות וככאלה לא נגישות. זכרונו המופלא של נואל מתבטא בעיקר בזכרון של מספרים, כאילו אין זכרון אחר. נואל מצטייר כפריק מוזר, בעיה שמצאתי בהרבה ספרים שעוסקים בגיבור מחונן. הספר כולל בסופו רשימת אזכורים שונים, חלקם ספרותיים וחלקם מדעיים, מה שרק הוסיף אצלי לתחושה שלא מדובר בגיבור שניתן להזדהות איתו. נואל הוא אנקדוטה, לא אדם.

בסך הכל שווה קריאה אם לא מצפים ליותר מדי.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על אמני הזיכרון