פשוט נשבר הלב..
הספר סוחף. כתוב מצויין. מעורר מחשבה ונוגע מאוד.
ההקבלה שעשתה <mark>שירה סטופל</mark> עם הסיפור התנ"כי של גירוש אדם וחווה מגן עדן מהדהד לכל אורך הספר. מעורר מחשבה ומוסיף.
ממליצה בחום!
ובכלל, תקראו, תלמדו את מה שהיה שם בגירוש את כל הלמה והאיך.. תעבירו את זה הלאה..
נכון לשנת 2018 ל161 משפחות עדיין אין בית קבע.
כנסו ותקראו, זה כ"כ חשוב.
https://www.jdn.co.il/news/israel/952871
http://www.m

את ואדם אין קניתי כבר לפני 10 שנים כמעט אני חושבת, חיפשתי ספרים שידברו על גירוש גוש קטיף. בהיותי בגירוש הייתי בת 12 וחצי, זה מאוד השפיע עליי, הייתי לאחר גיל המצוות עולה לחטיבה, זה מאוד השפיע על עולם הערכים שלי. אני זוכרת ש3 שנים לאחר הגירוש, תכננתי לכתוב ספר המדבר על המפונים בגוש קטיף, למרות שלא ממש הכרתי, הכרתי מישהי שהייתה בהפגנות(אם אני לא טועה) כתבתי מגיל 15 עד גיל 18.בגיל 20 שלחתי לידיעות ספ

זהו ספרה השני של המחברת הצעירה, ומשמח לראות שהיא ממשיכה בכתיבה. הספר מתאר את חייהם של אנשים שלוש שנים לאחר הגירוש מגוש קטיף (כפי שרואה זאת משפחת גאולי) או הפינוי מגוש קטיף (כפי שרואים אותו החיילים אדם וענבל). הראשונים נעקרו מביתם ומאדמתם במושב והאחרונים היו אז חיילים מן הכוחות המפנים.
לפי תיאורה של <mark>סטופל</mark> חייהם של כל הנוגעים בדבר מלווים בכאב וביאוש. איש איש מנסה להתמודד עם העבר בדרכו ולא בהצלחה ית

ספר רגיש, המשרטט בעדינות חיי נפש של סטודנטית לתקשורת, המתמודדת עם אובדן ועיבוד אבל ולא מצליחה להמשיך בחייה. הקשר שלה עם הוריה ועם דמויות אחרות משורטט בצורה אמינה. לאורך הספר משולבים באות אחרת קטעי שיחה וזכרונות, שדרכם מתגלה הסיפור העצוב, ולקראת סיום הספר ניכרת היכולת של הגיבורה לסגור מעגל ולהמשיך בחייה.
כדאי לכם לקרוא את הספר, וכדי לא להרוס לא אחשוף פרטים נוספים מן העלילה.

נעים לקרוא ספר מוקפד

קשה.
כל כך קשה.
קשה עד דמעות.
קשה עד צעקה.
כך אני בוחרת להתחיל את הביקורת שלי על הספר "ואדם אין". כריכה מהורהרת, מסקרנת משהו, ושם כואב שמתאים לכל פינה בסיפור - זה מה שגרם לי לקחת את הספר. מה גרם לי ל-ה-ש-א-י-ר אותו אצלי גם אחרי הקריאה, זאת השאלה...
לחוות על בשרי. המילים האלה נצרבות לי במוח גם כשאני מנסה להיפטר מהם, כי זו הפעם הראשונה שקראתי ספר, וחשתי אותו.
כי זו הפעם הראשונה שסיפור של מישהו

ותשעה באב - חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה, ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ"‏,

"ביום אחד מאבדת משפחת גאולי את ביתה ועולמה מתהפך".
כריכת הספר לא מספרת לנו באילו נסיבות אובד הבית, אבל יחסי הציבור של הספר וההכרות עם עולמה של הסופרת הביאו אותי לספר כשאני כבר יודעת שהוא עוסק בחורבן גוש קטיף ובהשתקמות הכואבת ממנו.
לספר הזה יש שני פנים: הפן של הכתיבה עצמה, והפן של הזכרונות, המחשבות והאסוציאציות שהוא מעלה, והעוצמה של שניהם מנוגדת לחלוטין.

הכתיבה בוסרית מאוד: מהוססת, מפוזרת, צפו

ספר מרגש!!!
הספר על גירוש גוש קטיף- משפחת גאולי המגורשת. אדם וענבל- החיילים המגרשים.
האם בדיכאון מאז הגירוש. אדם מלא רגשות אשמה והוא אינו יכול להמשיך את חייו ואת הקשר עם ענבל שכדבריו נבנה על הריסות גוש קטיף, לכן בורח לצפון.
בספר יש יותר מידי "מקרים" של פגישות וכו' בדרכים לא ממש הגיוניות. (אבל מצד שני קראתי ספר אמיתי שבו האדם המספר נפגש עם אשתו לעתיד כמה פעמים במשך חייו- למרות שלא היו קשורים