“בדרך כלל אני קוראת ספרים בעקבות המלצות, איזכורים או התקלויות במקומות מיוחדים. במקרה הזה, הספר הזה נגלה לי פעמיים - פעם אחת בספרו של מאיר שלו "גינת בר" עם המלצה חמה של שלו לקוראו. בפעם השניה נפגשנו בחנות מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה. הוא ישב שם בין קערות חרס מצויירות ומחברות נייר מינימליסטיות וקרא לי.
"האיש ששתל עצים" מספר על איש מסתורי בשם אלזערד בופייר, שלקח על עצמו משימה - בכל יום להטמין מאה זרעים של עצים באדמה. כך, בכל שלוש שנים הוא מטמין מאה אלף זרעים, מהם באופן פוטנציאלי יצמח יער שלם. הוא זורע את הזרעים על פי תכנית כללית שהוא הוגה, לפיה עצים מסויימים מתאימים לחיות בערוצי נחלים ואחרים במישור ועל גב ההר. כל העצים הם עצי בר ששייכים לנוף מבראשיתו. המספר מבקר את בופייר ואת תא השטח שלו בפרובנס לאורך תקופה ארוכה הכוללת שתי מלחמות עולם.
המספר עושה אידיאליזציה למעשה של בופייר. הוא עוקב אחר הנוף הפיזי והאנושי בסביבה ומגלה כי במקביל לנביטת העצים וצמיחתם לכדי יער, נפשם של תושבי המקום התרככה, מאנשים קשי-לב הפכו למסבירי פנים, העמידו משפחות והתפרנסו ממקצועות מגוונים. ענפי העצים החלישו את הרוח האלימה והיא נשבה בעדינות, שלא כבעבר. האדמה הקשה התרככה, נחלים שבו לזרום והבארות התמלאו מים.
קשה שלא שלא להשוות את נטיעת היערות של בופייר למפעל היערות ההמפורסם של קק"ל. ההשוואה הזאת צובעת בגוונים אחרים את תוספת היערות לנוף. אם אצל ז'ן ז'יונו היערות עושים רק טוב, מחברים את לבבות התושבים ומעניקים לחייהם תכלית ותקווה, הגיעה קק"ל והוכיחה שיש פנים נוספות לעניין. לאדם יש נטיה להאמין שכל דבר ירוק הוא בהכרח רק טוב. קשה לנו לצאת כנגד עצים וצמחים, שכן התועלת הפיזית והנפשית שלהם ברורה - הם מעניקים מזון, צל, חמצן, חומרי בניה והסקה, נוף לטייל בו ולצפות עליו וממחישים את חילופי העונות. אך הגבול בין כל הדברים הנהדרים הללו לבין Greenwashing - ניצול המוניטין הטוב של ה"ירוק" למטרות שאינן בהכרח ירוקות - הוא דק.
קק"ל מציגה במפעל היערות מקרה מרתק של פעולה נופית רחבה שהושפעה מעולם המעשה ומעולם הרגש. מחד, חלק מתפקיד היערות היה בטחוני-פוליטי, תפיסת השטח והגדרתו הסטטוטורית כשמורה/יער. כך היה קל וזול לתפוס שטחים מבלי לאיישם. המטרה הירוקה דיברה את לבבות הציונים בארץ ובגולה, שמילאו את קופסת הפח המיתולוגית במטבעות. תפקיד נוסף היה תפקיד רגשי, הפרחת השממה תוך הבאת תצורת נוף מוכרת מאירופה - יער עצי המחט. וכך ניטעו יערות ענק עם מגוון בוטני דל של עצי אורן בלבד. לשמחתנו, כיום מכה קק"ל על חטא ונוטעת עצים מקומיים בעלי זיקה למקום נטיעתם - אלונים, חרובים, אלות וכדומה.
הערה קטנה לגבי שם הספר - עצים נוטעים ולא שותלים, אלא שנטיעה מתייחסת לשתילה של צמח באדמה ולא להטמנת זרע. שתילה, על פי ויקיפדיה, מוגדרת כ"פעולה של העברת שתיל ממקום גידול ארעי לתוך מצע של אדמה". אלזערד בופייר אסף זרעים מעצים, השרה אותם קצרות במים ואז הטמינם באדמה. למיטב הבנתי, מדובר בזריעה. אם כך, שם הספר בעברית צריך היה להיות "האיש שזרע עצים".”

“"כדי שאופיו של בן אנוש יגלה סגולות מיוחדות בעליל, צריך שיתמזל מזלנו ונוכל להתבונן במעשיהו במשך שנים רבות".

בסיפור זה אכן התמזל מזלו של הסופר והוא הצליח לעקוב אחר מעשה מיוחד של איש פשוט לכאורה. הסיפור מתחיל במסע רגלי שאליו יצא הסופר כ ארבעים שנה לפני כתיבת הספר.
המסע המיוחד של הסופר, מסע משנה חיים זה, היה מסע אל חבל ארץ קדום, שהאלפים חודרים בו אל פרובנס (צרפת).
זהו אזור של מדבריות שלדברי הסופר בעת שיצא אל מסעו הארוך, היו שם אדמות בור חשופות וחדגוניות שלא צמחו בהן, אלא שיחים של אזוביון.
זמן קצר לאחר שיצא אל המסע, מצא עצמו הסופר ללא מים. החיפוש אחר מקור מים הוביל את הסופר לפגוש ברועה שחי בבדידות ומיעט בדיבור.
הסופר מדגיש כי על אף האזור הצחיח, מימיו של האיש היו מצויינים. את המים הללו שאב הרועה מבור טבעי עמוק מאד שמעליו התקין משאבה פשוטה.
לסופר הזדמן לעקוב אחר מעשיו של הרועה והוא גילה כי מדי בוקר יוצא הרועה אל מעלה ההרים בסביבה ושם שותל את בלוטיו ואת זרעיו.
כאן אפסיק עם פירוט התוכן ואומר כי לדעתי זהו סיפור על התמדה ואמונה בדרך: על אף השממה במשך שנים נטע הרועה עצים באזור.
הסופר הצעיר נפרד מהרועה, הספיק לשרת כחייל במלחמת העולם הראשונה, אך גם לאחר חמש שנים, כשחזר אל האזור ופגש שוב ברועה, גילה כי הוא עדיין מתמיד במעשיהו והמשיך לשתול את שתיליו ללא הפרעה.
פרט לכוח ההתמדה והאמונה ניתן ללמוד מן הסיפור על כוח הסבלנות, היות שצמיחה הינה תהליך איטי ביותר ולכן אנשים שלא היכרו את האיש ולא היו מודעים למעשיהו, לא קיבלו תהליך זה בהשתאות. יתר על כן אנשים שנחשפו לייעור כעבור שנים, לא העלו בדעתם שזהו מעשה מכוון, אלא היו בטוחים שמדובר בתהליך ייעור טבעי.
הספר נדמה כספר ילדים, אך כשפותחים ומתחילים לקרוא מתגלה שפה כתובה מיוחדת, שעשויה להיות מעט קשה למי שאינו מיטיב לכת. יחד עם זאת דמות הרועה כתובה באופן כל כך ריאליסטי שחלק מהאנשים שנתקלו בספר לאחר שנים, היו בטוחים שמדובר באדם אמיתי ולא בדמות בדויה. על כך מספרת בתו של הסופר, סיפור מעניין וחביב בפרק האחרית דבר.
המסר של הספר גם הוא אינו פשוטו כמשמעו, אלא עמוק ביותר: התמדה, אמונה וסבלנות, אלו תכונות / ערכים, שאינם זוכים להערכה או תשומת לב מספיקה בימנו אלה.
מעבר לכך, יש כל כך הרבה בעיות גם בתקופתינו וגם בתקופה שעל חלק ממנה חולש הספר ( מלחמת העולם הראשונה), שנושא השמירה על איכות הסביבה נראה זניח לעומתם ואילו הספר הזה בדומה לאותו רועה פשוט, מתעלם מאותם נושאים "חשובים" ומעלה את אותו נושא זניח לכאורה, על נס הדגל.”

“מיוחד מאד ,קצר , ששוה קריאה!!!”