ביקורת ספרותית על המינה ליזה מאת אורלי קסטל-בלום

---

המונה ליזה מהרצליה

את אורלי קסטל-בלום, שמעתי בערב ספרותי בכפר סבא, כוחה של המילה, ערב מיוחד אותו מפיקה ספריית כפר סבא, היוצר מפגש בין סופר למוזיקאי, או זמר. לעתים זה ערב מוצלח תרבותית, תלוי ביכולת הסופר לבטא את עצמו מילולית, וביכולת לשלב בין המוזיקאי לסופר.

אורלי נחרטה בליבי, כי היה בה משהו כנה וציני לחייה שלה, היא ספרה על עסקה כלכלית שביצעה בכדי להטיב את מצבה, כזאת שבעצם התגלתה כפייק השקעה, באופן שדרדר אותה וחייבה אותה למכור את הבית שלה, היכולת שלה לבטא עצב ובאותה עת לצחוק על עצמה שבתה את ליבי.

המינה ליזה, שם ספרה של אורלי קסטל בלום, סקרן אותי, כי בשם טמונה הבטחה להשתמש באידיאל קלאסי מתקופת הרנסנס, לאישה המחייכת חיוך חידתי בציורו של לאנרדו דה דוינצ'י, שניכר עליה שהיא אצילה, ולעשות וריאציה עילגת מהשם מונה, למינה, כהיפוך לאישה הרנסנסית המבצעת מעבר לעידן המודרני בו, המוניות, העדר תרבות ואפרוריות הם מוקד העניין, אך למעשה נגזר עליה לחיות בעידן הימי ביניימי כאישה נטולת מעמד.

האם אורלי קסטל בלום, עושה ווריאציה טקסטואלית המגחיכה את המונה ליזה בצורה אטלגנטית ומאתגרת, או אולי מדובר רק ביומרה תרבותית, היוצרת פייק רומן?

מינה, אישה צעירה מהרצליה, שהיה לה חלום להיות תסריטאית. היא יושבת כעת בבית ומגדלת ילדים, כרעייה כנועה, תלותית, סטראוטיפית ושותקת (כמו המונה ליזה, אך מסיבות שונות) הניצבת ברקע בעלה, איש עסקים שמידי פעם עושה מכה, מונח המבטא גם אלימות כבושה. כשהוא מגיע הביתה הוא מצפה לארוחה חמה ומפנקת ורואה בה אובייקט מיני. עד כה פתיחה הניראת מעניינת לרומן משפחתי, המתנהל באפרוריות משמימה ומדכאת, בה לבטח מינה תבקש לגאול את עצמה.

אתם לבטח מכרים את סיפור על הרב שיעץ להכניס לבית צפוף של עני עז, כדי לגרום לגרוע יותר, ואחר כך נוציא את העז. אז מינה באותו אופן מקבלת לאחזקתה את הסבתא רבה, של בעלה, קשישה דמנטית, שלארוחת צהריים מחסלת את התסריטים של מינה הכתובים על נייר. גם לחסל למינה את החלום וגם להתנהג באופן ביזארי. מגה עז קיבלה מינה שלנו.

מסתבר שהסבתא בת מאה שמונים, כנראה חברה של מתושלח. עד פה אמרתי לעצמי, בשעה שלא התחברתי לסיפור שהוא תערובת של ראלייה ופנטזיה, שבהמשך הפך למסע הזוי של הסבתא ומינה.

אורלי, מאוד רציתי שתהייה בנינו היכרות, באמצעות אחד מספריך, ניסיתי, אבל לא התחברתי, זה אני ולא את. מי יודע אולי בעתיד אנסה את אחד מספריך האחרים.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על המינה ליזה