ביקורת ספרותית על הרומאן המצרי מאת אורלי קסטל-בלום
ספר בסדר

---

"הרומאן המצרי" כתוב בנונשלנטיות, אך מתחת לסגנון הלא-מתאמץ מונחים נושאים קשים וכבדים. אין זה ה"דבר והיפוכו" היחיד. שלא כשמו, הספר אינו רומאן. הוא מורכב משורת פרקים קצרים, שאינם מסודרים בסדר כרונולוגי והקשר ביניהם לא תמיד נראה לעין. ככל שמתקדמים בקריאה נחשפים החוטים המקשרים בין הפרקים: החלום ושברו, דחייה וגירוש, הארעיות השברירית של הדברים והגעתם אל קיצם: קץ הזהות, קץ האידיאולוגיה, קץ החברות, קץ האהבה, קץ התקווה וקץ החיים. אבל קודם שיבואו הדברים אל קיצם עליהם להתקיים בחיוּת, בלהט ובזרימה לטוב ולרע, עד שמגיע רגע קריאת התיגר ובא הסוף. בקיום הזה ובתהליך ההתפוררות ובוא הקץ עוסקים פרקי הספר.

הפסקאות האחרונות של הספר מיטיבות לתאר רעיון זה. לוסיה נפטרה ובעלת הבית מחפשת דייר חדש. "ואז הובן הכל: בעלת-הבית מצאה לה מישהו שהוא כבר מת-חי מלכתחילה. ערמומית. היא עלתה על העניין. בלוסיה היו יותר מדי חיים...יותר מדי התלהבות ויצירתיות... דירה מספר חמש לא תצטרך עכשיו להחליף דייר זמן רב. הדירה היתה צריכה מישהו עם צ'י תקוע, וקיבלה אחד כזה. עכשיו יכולה בעלת-הבית לישון בשקט. לכל היותר יטריד הדייר החדש את איש התחזוקה שלה, הרי בשביל זה היא משלמת לו, והוא גם צייתן ועושה כל מה שהיא אומרת לו לעשות" (עמ' 179-80).

כתיבתה של אורלי קסטל-בלום בספר זה קוראת תיגר על כללי המבנה והכתיבה הספרותיים, ואינה מצייתת לחוקים. גם בת דמותה בעלילה אינה עושה את המצופה או המבוקש ממנה.

לא יצאתי מגדרי מהכתיבה הנונשלנטית ושאר הפעלולים המבניים והצורניים. הספר קריא ולא קריא, לעתים מצליח לרגש ולעתים קרובות יותר - מרוחק ולא נוגע, קצת מחוייך והרבה אירוני ומריר. ספר בסדר. לא יותר.

» ביקורות נוספות של כרמלה
» ביקורות נוספות על הרומאן המצרי