“פעם ראיתי סרט ביוטיוב על תסמונת טורט.
רציתי ללמוד עליה קצת יותר ולא להסתפק רק באמרותיה של הגברת ויקפדיה שפעמים רבות מסלפת את האמת ומוציאה את הסינדרום מהקשרו.
אמרתי לעצמי שהייתי רוצה להכיר את האנשים האלו שמקללים בלי שליטה ומתעוותים ללא הפסקה ולעיתים אף יורקים לעברך כמו גמל עצבני.
מאוחר יותר גיליתי שכל מה שחשבתי עליהם הייתה שטות מוחלטת.
כלומר, חלקם עושים את הדברים הללו אך לא בהגזמה פראית כפי שדמיינתי.
הם אנשים רגילים למדי, חלקם אפילו יפי תואר ומדברים באופן רהוט ושוטף אלא שמדי כמה שניות מתקיים אצלם מעין גליץ' במוח ופניהם משחררים מעין התכווצויות שבאות לידי ביטוי בעיטושים קלים, קריצות והבעות בלתי רצוניות.
הם אינם יכולים לשלוט בעצמם וחלקם אף לוקחים תרופות למיתון התופעה אך באמת לא ניתן לעשות דבר על מנת להעלימה באופן סופי.

עכשיו כשאני חושבת על זה, שוחחתי פעם עם בחור שקרץ לי כל זמן ולא הבנתי אם מדובר בפלירט מתמשך או אולי רמיזות מגונות.
חשבתי לעצמי: אני מחבבת אותו, האם לא נתתי לו מספיק סימנים שאני מעוניינת?
לפעמים טיפשותי יכולה להיות מבורכת אך לא במקרה הזה.
הוא הבין בטעות שאינני מעוניינת והלך לקרוץ לבחורה אחרת.

אני כמעט משוכנעת שאורלי קסטל-בלום אינה סובלת מהתופעה הזאת מה שכן, סיפוריה בהחלט לוקים בטיקים בלתי רצוניים ובעיני, גם מאוד חינניים והופכים אותה לאחת הסופרות המשפיעות, המכריעות והחיוניות למדינתנו הקטנה.
רבים יעידו על כתיבתה הרזה: היכולת שלה להתבטא באמצעות משפטים קצרים, סטטוסים אם תרצו, ציוצים קלים ותיאור מצומצם של מצבים אבסורדיים במשפט וחצי.
לא "העמוס-עוזית" הכי פופולארית באקדמיה, לא מאריכה במילים ובטח שלא מעלה גירה. יש לה שיהוקים וקריצות ומחוות קצרות ומאוד משמעותיות.
אנשים ובעיקר אלו המלומדים, חושבים שהיא מזלזלת להם באינטליגנציה.
שהצמצום וקיצורי הדרך הינם בעצם עצלנות לשמה.
אני חושבת שהיא סופר חכמה ועוקפת את כולם בסיבוב ובאמצעות אנקדוטות מחייה מלוות באבסורד, אימה וקצת פוביה היא מצליחה להסביר את כל מה שפוליטקלי-קורקט ועל הדרך שוחטת כמה פרות קדושות ושולחת חיצי ביקורת ולעג לכל עבר.

בקובץ "סיפורים בלתי רצוניים" ישנן הבלחות או אולי התקפים: בסיפור "הסופרת כזונת צמרת" למשל היא מתארת אישה המתפרנסת מכתיבה ומרוויחה כסף רב מתפוקתה, מה שקצת בלתי מתקבל על הדעת בארצנו הקטנטונת. יום אחד היא נדרסת בתאונת דרכים קשה ומטיסים אותה ליוסטון, טקסס שם היא עוברת ניתוח מסובך ובסופו מסביר הרופא לבני משפחתה מה עליהם לעשות על מנת שתמשיך להניב סיפורים מכניסים.
היא צמח ובקושי מתפקדת אך "אם נושפים עליה באיזור הגרון, איפה שמיתרי הקול, היד שלה מתחילה לעבוד, והווגינה שלה מפרישה נוזל צהוב, שאין לו ריח של שושנים"
"צריך רק לשים עט בין האצבעות, אפילו לא דף מתחתן (אם לא רוצים) – הסיפורים יכתבו" ואם לא תעשו זאת ממשיך הרופא, היא תמות.
ועכשיו לכו תתמודדו עם מציאות שכזאת אם יש לכם אומץ או קצת עצבים.
ב- "הייתי פעם שד" היא מתארת זיכרון ילדות על תחפושת שאינה רצתה והכריחו אותה ללבוש בפורים. לעניות דעתי חייה לא היו כאלה קלים.
יש לה פחד משומנים, רתיעה מכל מה שרחב וגדול, לאו דווקא מאנשים אלא מהגורמים, מהסיבות שהפכו אותם לכאלה.
סיפוריה אלימים, מפחידים, מורבידיים ואת הקובץ סיימתי גג בחצי שעה ואז חלמתי על מרביתו כל הלילה של אתמול.
קמתי מזיעה בשש בבוקר כי שחיתי את חצי הכינרת ורדף אחרי איש שמפיו בקעו סילוני מים רותחים. שרף לי הגב וגם גירד.

החלטתי קצת לחכות עם "דולי סיטי" ו "סביבה עוינת" אך אני חושבת שאם לא לוקחים את סיפוריה פשוטם כמשמעותם אפשר להתחיל להבין אותה ולהעריך את הדוגריות שבה.”