לקראת יום השואה הקרב ובא, החלטתי לשוב ולעלות את הביקורת הזו, לאחר שנמחקה ע"י מנהלי האתר, ללא התראה. כשערערתי על ההחלטה נאמר לי שאני יכולה להעלות אותה שוב, ללא הסיום שלה כי היא פוגענית.

לקחתי מאוד קשה את המחיקה הזו, ביחוד את ההאשמה שאני היא הפוגענית. תחילה נעלמתי מכאן, אבל חשבתי שנית לאחר תגובות מחממות לב שקיבלתי. זו לא הדרך הנכונה. אני מעדיפה שאנשים יגיבו לביקורת הזו, ואולי גם יחוו את דעתם על

על שחרור, עצמאות וחופש- סגה ישראלית ואנושית
הספר "חופשת שחרור" מאת <mark>יהושע סובול</mark>
רשמים וביקורת מאת ד"ר יעקב קורי

כשדמעות חונקות בגרון, אחרי פרץ של צחוק, עצב, מתח, הנאה, חוויות והתרוממות רוח שלא חוויתי מזה שנים, סיימתי את קריאת יצירת המופת של <mark>יהושע סובול</mark>, הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי מעודי. חופשת שחרור הוא קריאת שחרור, דהירה פרועה אל החופש, עצמאות מהשבלונות המתקתקות של הספרות הקונבנציונלית. ב

חנינא רגב הוא דור שני לשואה, מחסל-לשעבר של זרועות הביטחון. לפני שנים רבות הוא איבד שניים מחבריו בפעילות מבצעית, שבה – כך לפחות האמין – חוסל גם האדם שגרם למותם. בהווה, שנים לאחר שפורקה היחידה, הוא מתהלך לו ברחובות מנהטן בדרך לפגישת עבודה אפורה, ועוקב אחרי זר מסתורי לפאב מתוך חשד שהוא אותו יעד נתעב שבעצם נותר בחיים. הוא נכנס – ואנחנו איתו – למסע פסיכדלי בעקבות אותו אדם ולמעשה גם בעקבות עצמו וזהותו,

את <mark>יהושע סובול</mark> הכרתי שוב בקורס התאטרון אליו נרשמתי בבר אילן, כאשר התחלנו לדבר על מחזות פוליטים, ואחד מהמחזות שמייצגות את הרעיון הזה הוא ''גטו''.

את גטו ראיתי 7 שנים לפני כן, בתאטרון הקאמרי נשאבתי למחזה, אהבתי מאוד את הרעיון האינטלקטואלי העומד מאחוריו, אך עדיין חשתי שהוא כבר. הסיפור מגולל את סיפורה של גטו וילנה במרד הגטו, סיפוריה של התאטרון של הגטו, <mark>יהושע סובול</mark> התבסס כנראה על סיפור ההיסטורי של

נראה שבמחזה זה, המתרחש על רקע הקמתה ופעילותה של קבוצת התאטרון בגטו וילנה בשנות המלחמה, ע"י ראש המשטרה היהודית, מנסה <mark>יהושע סובול</mark> להפיג מעט מן הצחנה העולה מדמותו הנודעת לשמצה של הקאפו. ונסיון זה, לדעתי, מצליח.
על אף שהוא רחוק מלהיות ספר מתח או דרמה סוחטת דמעות המחזה 'גטו', שיצא לי לקרוא לגמרי במקרה ביום השואה ממש, סוחף ביותר וקשה להניח אותו מן הידיים. העלילה המיוחדת שיצר סובול מפנה את תשומת ליבנו ה

קראתי את לילי העשרים וגיליתי ספר שעומד בדיוק על קו התפר בין ההתרחשות הגשמית-סוערת- קבוצת חלוצים שעומדים לעלות לקרקע ולהקים יישוב חדש בארץ ישראל, רגע של חלוציות והירואיות, לבין שאלות פילוסופיות עמוקות יותר: האם האדם כאינדיבידואל גובר על הקולקטיב? מה המשמעות של שייכות, מה התפקיד של היחיד אל מול ההיסטוריה?

כקוראת, הרגשתי שאני נמשכת למתח הזה בין האלימות, הרומנטיקה והאידיאולוגיה לבין החקירה הרכה יות

סיפורנו מתחיל בליבי, חוקרת שב"כ,בת קיבוץ, מוכשרת ביותר, שעומדת לפני חופשת שחרור.
כבר בהתחלה ברור לנו כי ליבי בעלת "נפש הומיה". היא "מותירה אחריה פרצופים ועוד פרצופים של בני אדם עצורים...אלפי בני אדם שמצטיירים לה כשדה אנושי ענק , עומדים צפופים זה ליד זה, ראשיהם זרוקים לאחור, פניהם שלוחים לשמים בעיניים קרועות ופיות פעורים כפצעים שחורים, פצעים שמתוכם ניגרים נהרות של מלים, מילים עשנות, מילים בוערות,

סיפור ישראלי כתוב בצורה לא שגרתית. אדם שהיה איש מבצעים במוסד, במשך השנים החליף זהויות ושמות עד שבעצמו אינו בטוח מה שמו.עברו חרוט בראשו וממנו אינו יכול להשתחרר. בסיום שרותו הפך איש פרסום. מפגש מקרי עם אדם שפגש במבצע ורצח את חברו, זורק אותו לעבר. הספר מתעופף מעבר להוה באופן שלעיתים קשה לפיענוח. ספר מענין מספר סיפור ישראלי דרך מוחו של הגיבור.