סיפורנו מתחיל בליבי, חוקרת שב"כ,בת קיבוץ, מוכשרת ביותר, שעומדת לפני חופשת שחרור.
כבר בהתחלה ברור לנו כי ליבי בעלת "נפש הומיה". היא "מותירה אחריה פרצופים ועוד פרצופים של בני אדם עצורים...אלפי בני אדם שמצטיירים לה כשדה אנושי ענק , עומדים צפופים זה ליד זה, ראשיהם זרוקים לאחור, פניהם שלוחים לשמים בעיניים קרועות ופיות פעורים כפצעים שחורים, פצעים שמתוכם ניגרים נהרות של מלים, מילים עשנות, מילים בוערות, מילים מדממות. שמצטרפות לנהמת זעם תאבת נקם..."
אם באמצע הקטע חשבתם על השואה היהודית,הרי מחבר הספר מ"תקן" אותנו מיד, לא , זאת השואה הפלסטינית.
כשקראתי קטע זה, הבנתי כי אני טועה, איך השב"כ נוהג כמו.....לא יכול להיות. הרי סיפרו לי שהעצורים עשו פיגועים, ואילו השלטונות היהודים, פתחו לכבוד הפיות הפצועים שבסיפור, אוניברסיטה בנגב.
אמנם היא נקראת "כלא קציעות", אבל שמעתי שמחלקים שם חטיפים של חברה מפורסמת בארץ.
לך תאמין לעיתונים ולאינטרנט. מול האמת הטהורה המובאת בספר זה.
מה שמרגש יותר בספר הוא המפגש כמעט לרגע של ליבי עם אדיב, סטודנט לתואר שלישי.
ליבי מתחפשת ב...חיג'אב, דבר שעורר בי תמיהה, מדוע לא עם בורקה, יותר מתאים.
ואדיב אינו מתבלבל, הוא יודע כי אך טבעי כי חוקרות השב"כ נכנסות עם חיג'אב לחקירה.
התפקידים מתחלפים ומנחקר, מסתיימת התמונה בזה שהוא , בעדינות, מסיר את החיג'אב מראשה ובתוך כך הוא שם לה פתק עם כתובת הדואר האלקטרוני שלו בשערותיה.

אנו עוברים לאווה,סבתה רבא של ליבי, חלוצה בעמק ממקימות הקיבוץ, שחיה חיי "חופש ודרור" , כמו הבדיחה המפורסמת:" לי, למשק ולכל מי שיש לו חשק". במקרה זה עלם חמודות ערבי מהכפר הסמוך, איש אציל ורב מבע, שמופיע מדי פעם כמו הווטרינר בימנו, שתפקידו להזריע את הפרות, וכאן גיבורנו ל"שעשע" את הבחורות.
בכלל העמק היה מקום של אחוות עמים, הבנות משכו את החלוצים לריקודים בכפר הסמוך, והגברים הערביים הצטרפו למעגל.
היות והאדמה נקנתה על ידי אווה והיא תרמה זאת לקבוצה, הרי הפלחים ראו בחלוצים רק מג'נונים.
שערותי סומרות למחשבה כי אולי האדמות היו נקנות ממשפחת סורסוק על ידי חנקין, והפלחים המסכנים היו רואים בחלוצים, אויבים.
בואו נאיץ את הסיפור.
שלושה דורות של "שכבנים" יש עד דורה של ליבי, והם לא בחלו בשום אמצעי: אם ובת עם הפסיכולוג המשותף, חברות עם הגבר הערבי השרמנטי, הבעל הנבגד עם סו התאילנדית, ועוד ועוד.
בכלל , המצב האופקי של הגיבורים מורחב מאוד בסיפורנו.
איזה חיים סובלניים יש לתושבי העמק.
עד לסיום הבלתי נמנע של "הליכה אל השקיעה" של.. ניחשתם נכון.. ליבי ואדיב.
אין ערבים רעים בסיפור, רק כאלו שנעשתה להם "נכבה".

המסקנה הסמויה מהקריאה היא כי " עשו אהבה ולא מלחמה " היא הפתרון בינינו לשכנינו.
רק דבר קטן מטריד אותי: מדוע זה רק בין גברים ערבים לנשים יהודיות.
אולי הבעיה האמתית היא שאין שוויון ביחסים, ואצל הערבים יש מעט "חוסר סובלנות" ליחסים בין אישה ערביה וגבר יהודי.

ולקורא ינעם.

סיפורנו מתחיל בליבי, חוקרת שב"כ,בת קיבוץ, מוכשרת ביותר, שעומדת לפני חופשת שחרור.
כבר בהתחלה ברור לנו כי ליבי בעלת "נפש הומיה". היא "מותירה אחריה פרצופים ועוד פרצופים של בני אדם עצורים...אלפי בני אדם שמצטיירים לה כשדה אנושי ענק , עומדים צפופים זה ליד זה, ראשיהם זרוקים לאחור, פניהם שלוחים לשמים בעיניים קרועות ופיות פעורים כפצעים שחורים, פצעים שמתוכם ניגרים נהרות של מלים, מילים עשנות, מילים בוערות, מילים מדממות. שמצטרפות לנהמת זעם תאבת נקם..."
אם באמצע הקטע חשבתם על השואה היהודית,הרי מחבר הספר מ"תקן" אותנו מיד, לא , זאת השואה הפלסטינית.
כשקראתי קטע זה, הבנתי כי אני טועה, איך השב"כ נוהג כמו.....לא יכול להיות. הרי סיפרו לי שהעצורים עשו פיגועים, ואילו השלטונות היהודים, פתחו לכבוד הפיות הפצועים שבסיפור, אוניברסיטה בנגב.
אמנם היא נקראת "כלא קציעות", אבל שמעתי שמחלקים שם חטיפים של חברה מפורסמת בארץ.
לך תאמין לעיתונים ולאינטרנט. מול האמת הטהורה המובאת בספר זה.
מה שמרגש יותר בספר הוא המפגש כמעט לרגע של ליבי עם אדיב, סטודנט לתואר שלישי.
ליבי מתחפשת ב...חיג'אב, דבר שעורר בי תמיהה, מדוע לא עם בורקה, יותר מתאים.
ואדיב אינו מתבלבל, הוא יודע כי אך טבעי כי חוקרות השב"כ נכנסות עם חיג'אב לחקירה.
התפקידים מתחלפים ומנחקר, מסתיימת התמונה בזה שהוא , בעדינות, מסיר את החיג'אב מראשה ובתוך כך הוא שם לה פתק עם כתובת הדואר האלקטרוני שלו בשערותיה.

אנו עוברים לאווה,סבתה רבא של ליבי, חלוצה בעמק ממקימות הקיבוץ, שחיה חיי "חופש ודרור" , כמו הבדיחה המפורסמת:" לי, למשק ולכל מי שיש לו חשק". במקרה זה עלם חמודות ערבי מהכפר הסמוך, איש אציל ורב מבע, שמופיע מדי פעם כמו הווטרינר בימנו, שתפקידו להזריע את הפרות, וכאן גיבורנו ל"שעשע" את הבחורות.
בכלל העמק היה מקום של אחוות עמים, הבנות משכו את החלוצים לריקודים בכפר הסמוך, והגברים הערביים הצטרפו למעגל.
היות והאדמה נקנתה על ידי אווה והיא תרמה זאת לקבוצה, הרי הפלחים ראו בחלוצים רק מג'נונים.
שערותי סומרות למחשבה כי אולי האדמות היו נקנות ממשפחת סורסוק על ידי חנקין, והפלחים המסכנים היו רואים בחלוצים, אויבים.
בואו נאיץ את הסיפור.
שלושה דורות של "שכבנים" יש עד דורה של ליבי, והם לא בחלו בשום אמצעי: אם ובת עם הפסיכולוג המשותף, חברות עם הגבר הערבי השרמנטי, הבעל הנבגד עם סו התאילנדית, ועוד ועוד.
בכלל , המצב האופקי של הגיבורים מורחב מאוד בסיפורנו.
איזה חיים סובלניים יש לתושבי העמק.
עד לסיום הבלתי נמנע של "הליכה אל השקיעה" של.. ניחשתם נכון.. ליבי ואדיב.
אין ערבים רעים בסיפור, רק כאלו שנעשתה להם "נכבה".

המסקנה הסמויה מהקריאה היא כי " עשו אהבה ולא מלחמה " היא הפתרון בינינו לשכנינו.
רק דבר קטן מטריד אותי: מדוע זה רק בין גברים ערבים לנשים יהודיות.
אולי הבעיה האמתית היא שאין שוויון ביחסים, ואצל הערבים יש מעט "חוסר סובלנות" ליחסים בין אישה ערביה וגבר יהודי.

ולקורא ינעם.