כשארכאולוג – כתב רומן על היסטוריה עכשווית.

את <mark>אדם זרטל</mark> פגשתי פעם אחת בחיי, ובאופן מפתיע, בשעה שהתבקשתי כחייל מילואים בשומרון ללוות אותו לסיור שתכליתו סקר ארכיאולוגי. זאת היתה פגישה שהותירה בי את חותמה שנים רבות לאחר שהתקיימה.

לא הכרתי אותו קודם, ולכן הפתיע אותי שלצידנו ניצב אדם עם קביים שכלל לא היה ברור לי איך הוא יוכל לצלוח את תנאי השטח ההרריים של השמרון. כל חששותיי נמוגו בשעה שהתחלנו ללכת

מי שלא יודע איך מת סיסרא - שיקום; בדרך כלל אף אחד לא קם, כי כולנו, פחות או יותר, אהבנו את הנצחון של שבטי ישראל על האוייב הקשה והחמוש לעייפה במרכבות ונשק. והכי אהבנו, בעיקר הבנות, את העובדה שהמלחמה הזו נוהלה ע"י אישה, דבורה, ושאת האוייב הכי נחשב הרגה אישה, יעל. גם כמות הטקסט שהתנ"ך מקדיש למות סיסרא כמעט שווה לכמות הטקסט שמתאר את הקרב עצמו. ואם מוסיפים לזה את שירת הנצחון - נראה שהקרב הזה היה הישג מש

כף הרגל, כחותם האל

את משה, הכרתי במכון שכטר, יחד למדנו שני חוגים, ארץ ישראל ומקרא, לגביו של משה, היה טבעי לשלב בין שני התחומים, משום שבעברו הוא חפר יחד עם <mark>אדם זרטל</mark>, הארכיאולוג, שידע לשלב בין הממצאים בשטח לבין המקור המקראי. הוא היה נאמן לגישתו, למרות העובדה שרבים מעמיתיו חלקו עליו.

משה, הרצה לנו בצורה מרתקת, לפני זמן מה, במסגרת חוג סטודנטים של מכון שכטר, על כפות רגלי האל, כינוי למתחמים דמויי

זיכרונות ודרישות שלום מסיסרא של דבורה.

ספר מיוחד עבורי, הוא כזה שבו העלילה או הרקע שלה קשורים לסיפור אישי קטן שלי, כמו שושנת קהיר הסגולה של וודי אלן, בו צופה הסרט הפך להיות שחקן בעלילה.

הזיכרון הראשון שלי מסיסרא - הוא מטיול תנועת הנוער, בו עלינו טיפסנו אל התבור. עייפים וגאים עמדנו בחצי גורן בפסגת ההר, סביב רכז הטיול, ששלף תנ"ך מתרמיל צד, פתח אותו לאיטו, וקרא בקול רם וצלול על לוחמי דבורה וברק

סלע קיומנו

פעם ראש הממשלה שלנו אמר דבר מדהים, מנהרת הכותל נוגעת בסלע קיומנו, כהצדקה לפתיחת הפתח השני שלה בעיתוי רגיש. אירוע שעורר מהומות אלוהים וגרם לי לחשוב שזהו השער לגיהינום, עליו פוליטיקאים רכבו כמו במרכבת אש.

עברו שנים, הדעות הקדומות התפוגגו מעט, ולפתע דרך ספר אחר שלכאורה לא שייך, הבנתי את המושג סלע קיומנו והאופן בו הוא הפך לביטוי לשוני, תרבותי ופוליטי שמקורו בראשית התהוות האומה הישראלי

פלישתים מכירים? ב-רור! גוליית ואכיש, שמשון ודלילה, חמשת הסרנים, לוחמים חסונים, לבושי שריון שעשו את המוות לאבות אבותינו. ואת הסכל והשרדנה? מה, לא?
בסדר, אז כדאי להוסיף קצת רקע היסטורי. במאה ה12 לפני הספירה, סוף תקופת הברונזה ותחילת תקופת הברזל, התרחשה פלישה עצומה של קבוצות שונות שנקראו "גויי הים" שהגיעו ממערב ושטפו את הלבנט - מצרים, כנען וסוריה. הם חירבו את הסדר הקיים במזרח התיכון והביאו לקיצן את

הצצה מרתקת לעבודתו של ארכאולוג. שילוב של סיפור אישי, תגלית מרעישה וזרקור על תקופות רחוקות בזמן שבהן חיו ויצרו בנופי הארץ הזו אנשים ונשים שאנו ממשיכיהם. הספר קריא מאוד והוא טוב גם כסיפור בפני עצמו, לא רק למתמצאים בתחום. <mark>אדם זרטל</mark> עצמו היה חבר בקיבוץ של השומר הצעיר, מה שרק מדגיש את היושר האינטלקטואלי, האהבה למקורות היהודיים והיכולת להפריד בינם לבין פוליטיקה עכשווית. מה שלא אפיין חלק ממבקריו. מי שיבקר

זןהי דעתו של הדיוט בארכיאולוגיה.
הספר מרתק כסיפור בלשי שבו אנחנו מתחקים אחר עברנו באמצעות העינים של <mark>אדם זרטל</mark>.
היכולת שלו לחבר צירופי דיסיפלינות ולפרש את שירת דבורה מרתק.
לכן שווה מאוד לקרוא אותו.
עכשיו למימד הארכיאולוגי. יש לי מספר בעיות.
א. ספקות שמובעות באמצע הספר , אנן באות לידי ביטוי בסופו.
אין תורה של איפכא מיסתברא אשר אולי היתה מחזקת את הבסיס הרעיוני של התגליות, ואולי נותנת עבודה לחוקר

בספר דברים משה מצווה על יהושע להגיע בהקדם להר עיבל , לבנות מזבח ולערוך טכס שיסגור את המעגל של ההבטחה האלוהית לאברהם בברית בין הבתרים 1) מאברהם יתפתח עם וזה אכן התגבש במצרים 2) בהר סיני מתקיים המעמד השני לברית של אלוהים עם ישראל וזה מקבל את התורה 3) בטכס בהר עיבל עם ישראל מקבל את ארצו לנצח .
התגלית הארכיאולוגית הייחודית של <mark>זרטל</mark> על הר עיבל שעליה מסופר בספר יהושע מחברת את שלושת ההבטחות ומוכיחה בא