“כך היינו

מה בין אהבה ראשונה, שמטלטלת מהרגע הראשון, לבין אהבה למרחקים ארוכים, זאת שמתגבשת לאחר שנים של היכרות לאהבה בוגרת ובשלה המכילה חיים שלמים. כזאת היא אהבתי לצייר נחום גוטמן.

מתי הכרנו לראשונה, אני מנסה להיזכר ? בילדותי, באמצעות דבר לילדים או ספרים מאוירים אותם כתב וצייר גוטמן, שביל קליפות התפוזים, ובארץ לבנגולו מלך זולו, שכל כך אהבתי. אחר כך התבגרתי ובחנתי אותו בעין אחרת וביקורתית, לעתים ממש כעסתי, חשבתי שהוא חקיין של סגנון אירופאי, המתעקש להשתמש בירוק כהה, במקום שבו האור לרוב בוהק ומסמא. חשבתי שהוא ילדותי ונאיבי בציוריו, המענקים הרגשה שנעשו כלאחר יד, סגנון המשקף צייר פתטי המסרב להתבגר.

נפגשנו לאחר שנים רבות, בסיור בעקבות מורשת גוטמן, בנווה צדק ובמוזיאון גוטמן הצנוע והיפה שכל כך מזכיר את אישיותו. באמצעותו התגעגעתי כל כך לנופים רחוקים ואבודים.

לאחרונה נפגשנו באופן אקראי, נחשפתי לתמונה הנפלאה של נחום גוטמן בכריכת הרומן הבשורה על לפי יהודה. הירוק כהה בתמונה התחבר לחורף הקודר אותו מתאר עמוס עוז בספר. הרגשתי משיכה עזה לתמונה בה זוג אוהבים, נחום ודורה גוטמן הצעירים, מצוירים בקווים צלולים וגמלוניים. התמונה חיברה אותי לאהבת נעורים עצובה שלי. באותם רגעי חסד אהבתי את גוטמן הצייר.

הפגישה האחרונה הייתה מפתיעה, ראיתי אלבום ציורים יפה וישן, מוטל כחפץ ללא דורש, בשוק הפשפשים ביפו. האלבום בלט בכריכתו הירוקה הכהה שלו שמשכה את מבטי וקראה לי, אני גוטמן, בבקשה, קח אותי. שמרתי אצלי את האלבום, עד ליום בו יצאתי דרכו למסע בזמן, בעקבות תמונות נופים ראשוניים המבטאים רגשות ומאוויים, המתעדים חיים שהיו.

גוטמן צייר נופים מלאי חיים, את יפו, טבריה ונווה צדק, בהם בולטים, ים, שמיים ובני אדם, כנשים המציצות במסתוריות מחלון בית. תמונות גוטמן הם סימפוניה של צבע וצורה המעניקה לציוריו תחושת חיים ועליזות. גוטמן ניסה לשלב בציוריו, צבעים לא אפשריים, כביטוי לרצון לחבר בין מערב למזרח, כשני עולמות שונים וסותרים, אוטופיה הנראית כעת כמשאלת לב תמימה ולא אפשרית.

האלבום מאפשר הצצה אינטימית לנפשו של גוטמן האמן שכל חייו נשאר ילד, המבטא בציוריו, פשטות ותמימות כיסודות הכרחיים לשמחת חיים. באופן מפתיע, יש באלבום גם תמונות אהבה מרגשות, בעיקר של דורה רעייתו, המעוררות בי געגועים חזקים לאהבה ישנה. נחום חובק את דורה בכפות ידיו המגושמות, דורה יושבת כציפור שברירית, הוא מביט לפנייה ברצינות, היא בוהה למקום אחר, פניהם מצועפים, מבטאים אהבה המעורבת בדאגה, מהעובדה שאהבה לעתים מאבדת את עצמה לדעת.

האלבום מלווה בביוגרפיה אותה ערך אהוד בין עזר, כתיבה יפה של מלים המתחברות היטב לתמונות, באמצעותה נחשפים לאנקדוטות מעניינות, כמו העובדה שהמורה הראשונה של גוטמן הייתה אירה יאן, המאהבת של ביאליק, או על היריבות שהייתה בין ציירי תל אביב, למוסד בצלאל השמרני, מה שמלמד שהפוליטיקה של האמנות תמיד הייתה ברקע. הספר מסביר בצורה מעניינת על מקורת ההשפעה של גוטמן, כמובן הציור הצרפתי, על משיכתו הייחודית לצבע הירוק כהה, לצד אהבתו לצבעי הצהוב וכחול כצבעים המבטאים נופים מקומיים.

שתי הגדרות יפיפיות מצאתי באלבום לגבי הקסם הנצחי של גוטמן, " הוא התגלמות החיפוש אחרי חלום גן העדן האבוד של הילדות. השנייה ", " גוטמן הותיר לנו את קסם החלום של האתמול " .

ציוריו הישנים של גוטמן, מהווים חלק מאלבום חיי, ניתן לבטא את משמעותן אלי בצמד המילים, כך היינו. כן אני לא מתבייש לומר, אני אוהב לעתים לשקוע בנוסטלגיה נפלאה, אין כמו גוטמן לכך.”