“נו באמת, לא היה פה שום דבר מצחיק. עלאק קומדיה.

ועכשיו ברצינות: חשבתי שריכזתי את כל המחשבות, הגיגים ותובנות לגבי היצירה, אבל כמו תמיד, קשה לכתוב על טקסט שזכה לתהילת עולם נצחית ועד היום סוחב כמעט את כל תרבות המערב. הטקסט שהצית את הדמיון של כנראה 100 אחוז מאוכלוסיית העולם, גם בלי שרובם קראו אותו. ואפשר להגיד עוד ועוד על המסע האפי של דנטה מהגיהינום עד לגאולה בעדן. אבל בכל זאת אנסה. לא זוכר מתי שמעתי והתוודעתי לקיום "הקומדיה האלוהית", אבל מתי שזה קרה, סיקרן אותי בעקבות מה שסופר שהלך שם ועם הסתכלות בתחריטים המפחידים משרי התחושה העל טבעית של גוסטב דורה, הסקרנות גוברת. עם הזמן, פחות עניין אותי כל העניין שגרר כובד דתי ו"אתה חוטא ואתה חוטא ותישרף לנצח" ושאר דברים נחמדים שכאלה. לא יודע למה, אבל בערה בי לאחרונה (אולי לפניי חודשיים מכתיבת הטקסט הזה) דודה לא מוסברת לקרוא על המסע שדנטה עבר שבזמן אמת, בימי הביניים, אנשים באמת פחדו ליפול לחטא כי חשבו שהמשורר באמת ירד לגיהינום ושרד כדי לספר. והדודה הזו לוותה בכל התחושות האמביוולנטיות גם אחרי שסיימתי לקרוא.

כל איטלקי/ייה מכיר/ה את הקומדיה וזוכר/ת אותה בעל פה לפני שזכרו את נדרי החתונה שלהם/ן. והמשפט הראשון נהיה לאייקוני:

"באמצעו של מהלך חיינו
מצאתי את עצמי ביער אפל,
על כי אבדה הדרך הישרה."

לא סתם בעיני, מתחיל דנטה את מסעו האישי כשהוא כותב "מהלך חיינו". לכאורה, אפשר לראות את זה כמסע דתי להיטהרות נפשו של דנטה ומיועד בעיקר לנוצרים בינינו. אבל בעיקרון, זה המסע של כולנו. לא צריך לעבור את התופת ולחזות בכל הזוועות שדנטה נהנה לפרט במקומות הנמוכים ביותר. צריך רק לחיות על כל מה שמשתמע מכך. מהדברים הטובים והרעים. אני לא מוצא הרבה תשובות לשאלות שטורדות את המין האנושי בנצרות, גם אחרי הקריאה בקומדיה ומן הסתם, אני מזדהה יותר עם הרעיונות של היהדות. אבל מספיק שייאמר שדנטה הלך לאיבוד ביער אפל כדי שאני וכנראה גם אתם תזדהו. מאז השתחררתי מהצבא, הרגע לו חיכיתי כנראה יותר מכל דבר, נראה שהחיים לא נראים כאלה זוהרים כמו שציפיתי. גם דברים שקרו בחיים האישיים הובילו אותי לעובדה שבאיזשהו מובן הלכתי לאיבוד. ואני עדיין מנסה לגשש את דרכי, בתקווה ואגיע לגאולה האישית שלי.

וככה דנטה מן הסתם הרגיש כשהעיפו אותו מפירנצה, שהייתה לו כמו מה שניו יורק לוודי אלן. מנודה, מושפל בעקבות המפלה הפוליטית שחווה, החליט לתאר את הקושי הנפשי שלו באמצעות מסע דתי עד לאלוהים. עכשיו האמביוולנטיות מתחילה כבר מהתופת. באינטרנט, כבר התחילו לתאר את זה כfan fiction הראשון. דנטה ערבב את חייו האישיים, הנצרות, התנ"ך, המיתולוגיה היוונות, דמויות היסטוריות שאהב והעריך, אנשים שאהב בחייו, אנשים ששנא בחייו ושם אותם בכל מקום לאוות נפשו. זה מרגיש לי שאחת היצירות המכוננות של המערב משולה לילד קטן שהתעצבן בגלל מה שעשו לו בגן, אז הוא החליט לשים בגיהינום את מי שהציק לו. פה בעיקרון טמונה הבעיה. זוהי ה-פואמה האפית שסיפרה את סיפור האהבה הגדול בכל הזמנים. אבל אין שלמות באמת. כנראה רק באלוהות, ולכן אי אפשר לקרוא רק חלק אחד, כמו שעושים רוב האנשים כשניגשים רק לתופת. זה כמו לראות סרט ולהפסיק לצפות בו באמצע העלילה.

"תופת" - קיבלה את המעמד האייקוני שלה והפכה להיות החלק הכי מוכר. ודווקא זה קצת פוגע, כי הרבה מאוד קוראים מפסיקים לאחר מכן. תיאורים סאדיסטיים ואכזריים שה' ישמור שנראה שדנטה מאוד נהנה לכתוב ולתאר. מאוד בלאק מטאל. בעיניי החלק מרגיש מאוד פשוט. יש שדים מפחידים, סיפורים כאובים שממחישים את הכאב הגדול שבאובדן המוסר האנושי וההליכה של המין הזה (תרתי משמע) לעזאזל. אני לא רואה הרבה ביקורת פוליטית כמו שהרבה אומרים על הקומדיה בלשים אדם אמיתי נקרע לגזרים בגיהינום רק כי לא סבלת אותו אישית. בכל זאת, האסתטיקה, האווירה הקודרת והסיפורים הנוראים הם האלה שעושים את החלק הזה שמסתיים בטרגדיה הגדולה של לוציפר. חשוב להדגיש, השטן של דנטה שבעיניי כנראה נהיה לתוצאה של אחרי כל כך הרבה זמן מאז היה לשטן של מילטון שעורר בנו הזדהות ואמפתיה. מאותו מרדן לחוטא הגדול ביותר אי פעם שנידון גם הוא לעונש כמו כולם, מאשר הצגתו כשליט הגיהינום.

"כור המצרף" - החלק שאני הכי אוהב ובעיניי החלק הכי חשוב בקומדיה. בין היתר, כי הוא הכי אנושי. לא גיהינום שבו אנחנו שופטים ומסתכלים על אנשים זוועתיים ולא עדן שמרגישים ששופטים אותנו כשאנחנו חסרי אונים כי אנחנו לא מלאכים. אלא מסע טיהור עצמי. שם נשקפים בעיני כל התובנות הפילוסופיות שהעניקו ליצירה מעמד אלמוות. יש את התחושה שאנחנו לומדים וגם מגלים טיפה על עצמנו יחד עם דנטה, שגם הוא סופסוף מודה כי הוא חוטא גם הוא שניכר מאוד במה שהוא כתב ב"תופת" ולצערי, גם ב"עדן" שזה מרגיש לי שהוא לא למד כלום. אבל אנחנו כן. תראו שם, דברים שאולי ייקשרו לחיינו בכל הנוגע לאהבה ועזרה לזולת. והאמת שיש ביקורת שנכתבה על "צופן אדמע" של ק. צטניק שהתחילה בזה שדנטה כנראה נסע בזמן ל1944 באושוויץ ולקח את הזוועות האלה ותיאר אותן ב"תופת". לצערי הרב, יש הרבה דמיון ואפילו יותר בין זוועות השואה למה שקורה ב"כור המצרף", רק בלי התקווה (כמו בתופת).

"עדן" - החלק הכי בעייתי והפחות מובן. מרגיש שדנטה מתנשא מעליי גם אחרי שעבר את השיעורים בפורגטוריום. אבל החלק הזה גם מחזק את העובדה שמדובר בסיפור האהבה הגדול אי פעם. האהבה האנושית לבאטריצ'ה. המוזה שלו שאותה פגש בחיים האמיתיים פעמיים ואחרי שנפטרה, הביא לאהבתו הלא ממומשת חיי נצח בתור מדריכתו בעדן שיותר מלאכית מאשר בת אדם מעוררת הזדהות בניגוד לוירגיליוס שהרגשנו שהיה גם למלווה שלנו ולא רק של דנטה. וכן גם, האהבה האלוהית. אהבת האל שתוביל לאהבה עצמית שאיתה נהיה שלמים. לא אשקר, לקראת הסוף מרגיש שבאמת הושג כאן משהו ויש את התחושה שהגענו לסיום מסע אפי מספק. למרות שכל השאלות הגדולות של דנטה שואל נענות ב"זה הצדק האלוהי, אתה לא תבין כי אתה בן תמותה" ויש גם טיפה התנשאות דתית מעל המדע שדנטה כיבד ותמיד האמין שיש לשלב בין השניים.

אבל אלה רק תחושותיי. זו בכל מקרה יצירה אדירה. כאילו בואו נודה בזה, זה קצת אבטיפוס לסיפור פנטזיה מהמם. למרות שכמו שהירונימוס בוש היה מתהפך בקבר כשקראו לו אבטיפוס של סוריאליזם, ככה דנטה יתעצבן מלמעלה שקוראים ליצירה שלו פנטזיה. בשביל שני האמנים, כל אחד בתחומו - אין שום דמיון פה. זו המציאות שאנחנו צריכים להכיר בה. ובכל זאת, גם אם אנחנו לא נוצרים, יש הרבה מה ללמוד ולקבל מהקומדיה האלוהית. למרות שדנטה אגואיסט במקומות שהוא שם את עצמו במהלך כל היצירה עם ההלקאה העצמית, למרות שממה שהוא מדבר פה על יהודים ומוסלמים הוא צריך לקבל ביטול בימינו (הלצה), למרות שטיפה מואסים בכל ההטפה, יש פה הכול מהכול. פוליטיקה, דת, תאולוגיה, אהבה, מיתולוגיה. דנטה כנראה התכוון לכתוב פה את הספר של החיים שגם אחרי 700 שנה, אנשים מכל העולם - מאמינים נוצרים, אתאיסטים, לא נוצרים, חוקרי ספרות, קוראים ואנשים עם דמיון ציורי וסקרנות, דנים בו בציוריות שלו ובמשמעותו.

אגב התרגום של ראובן כהן בעייתי. ברוב הזמן הוא מובן עם השפה הקשה, אבל הוא סובל מעודף ידע עם הביאורים והפירושים שתופסים יותר מקום מהטקסט עצמו וזורקים אותנו ממקום למקום. לכן כדי לחוות את החוויה כמו שאר העולם, מומלץ להסתכל פחות בביאורים. לא לחלוטין, אבל טיפה כדי להיכנס לחוויה.

אז כן, עם החשיבות והיופי העצום שבפירוט המסע האפי ביותר בספרות, יש מה להודות שלא הכל ערב לחך. ובקיצור, אני לחלוטין מבין את תנועת הנאורות שהסתייגה מהיצירה וקראה לה פאסה, בעידן בו רצית להיות משוחרר מכבלי הדת ולהיות אדון לעצמך מצד אחד. מצד שני, האמירה של בורחס כי זה הספר הכי גדול שהספרות אי פעם השיגה, היא נכונה.”