ביקורת ספרותית על טור הטוהר - הקומדיה האלוהית #2 מאת דַנְטֶה אֲלִיגיֵירִי
ספר מעולה

---

טור הטוהר של דנטה

אחרי שהתגלגלו דנטה ומדריכו וירגיליוס דרך המעי של לוציפר, הגיעו לטור הטוהר.

אני לא מצליח כמעט להפסיק לקרוא. אבל יש לציין כי קריאת טור הטוהר בולטת בכך שהיא מטעינה את הקומדיה האלוהית בתנועה חדשה. לאחר שהקורא שקע בתופת – עולם סגור, מחזורי, המקבע כל חטא לעונשו הנצחי, פה נפתח מישור אחר לחלוטין: מסע של עלייה, של אפשרות, של תקווה.

הקבלה לא אקדמית, הקבלה שלי ואולי תשמע לא הגיונית:
אם התופת מהדהד את האיליאדה, אפוס הגוף הפצוע והנצחיות של ההרס (“עזבו כל תקווה, הבאים בשערי”), הרי שטור הטוהר מזכיר יותר מכל את האודיסאה: מסע מתמשך, חתירה לאיתקה, ליעד הנכסף, התעכבות בתחנות שונות של תיקון הרי הם מדרגים שאודיסאוס חייב לעבור בדרך אל...
כאן, בטור הטוהר לא עוד עינויים גופניים מפורטים, אלא מסע נפשי־רוחני. דנטה כותב: “חירות רצוננו, אם טובה, עושה אותנו חזקים; אם רעה – היא מקור לכל צערנו.” משפט זה מדגים נהדר את עקרון היסוד של הטוהר: לנשמות יש עדיין חירות, ועדיין יש עתיד ותקווה.

ב-תופת, כל נשמה כלואה בעונשה, קפואה בתוך חטאה, נטולת אופק. בטור הטוהר הנשמות בתנועה מתמדת. הן אמנם סובלות – רעב, צמאון, עמל מעגלי אך סבל זה איננו סופי אלא זמני, ומסתיים בהתקרבות אל האור. בכך מגלם הטוהר חזרה של זמן אנושי גם אם לא זמן חיי אדם. זמן שמכיל השתנות, ציפייה, תיקון. זהו ההיפך מן הנצח הקפוא של התופת.

גם מבנהו של ההר אחר ממבנה התופת. מדרגה אחר מדרגה, מלאכים שומרים על הסדר וההגיון שבטור הטוהר. סיבוב אחר סיבוב – מזכיר מסע רוחני. הנשמות מתרגלות מידות: ענווה, מתינות, סבלנות. איך זה הגיעו אלו לטור הטוהר ולא לתופת? אלו שהגיעו לטור הטוהר למעשה עשו גם עוול וגם טוב, הדין לגביהם לא ברור אך נוטה לטוב. לא מדובר בעולם של פורענות אלא של תרגול ותשלום מוסרי. בכך דנטה קרוב להוגים סטואיים, שמבחינתם האתיקה היא דרך להשתחרר מכבלים פנימיים.

כאן נכנסת ההקבלה שלי ולכן יש לקחת אותה בערבון מוגבל:
התופת הוא האיליאדה – אפוס של עינויי גוף ושל גורל אטום עם תאורים חולניים של הרס פיזי.
טור הטוהר הוא האודיסאה – מסע שיבה, לא של הרס אלא של חיפוש. טיהור לקראת וגם ציפייה ותקווה לימים טובים יותר.
ועדן (שאליו יגיע דנטה בהמשך) אני רואה אותו כמקביל ל-אינאס של וירגיליוס – אפוס היסוד והשליחות. שם בארץ המובטחת תפקיד השליח מסתיים וכך גם וירגיליוס יעזוב את דנטה.

בביקורת הזו אתעכב דווקא על האמצע – על האודיסאה הרוחנית שבשל התקופה והאדם, דנטה היא נוצרית. כאן מגיח מהלך עמוק: דנטה מבקש להראות שהמסע של הנפש הנוצרית איננו שונה במהותו מהמסע הפגאני ולכן הקבלתי בין הומרוס+וירגיליוס לשלושת חלקי הקומדיה האלוהית.
האדם הוא אותו אדם, החיפוש הוא אותו חיפוש אך ההבדל היחיד הוא השליח. במקום שאודיסאוס יפליג אל איתקה או שאניאס יבסס את רומא, כאן מוליך וירגיליוס – משורר פגאני – את דנטה אל סף גן העדן. במובן מסוים, וירגיליוס ממלא תפקיד של ישו ספרותי: לא גואל העולם, אלא המוליך את היחיד במסעו.

המסר חתרני והגיוני כאחד: הנצרות אינה חורגת לגמרי מן הפגאניות אלא ממשיכה אותה. המיתוסים משתנים, אך מבנה המסע נותר זהה. הומרוס, וירגיליוס ודנטה הם חוליות באותו שרשרת, ורק הדמויות המוליכות מתחלפות ועל פי הדת השולטת בתקופתם.

בטור הטוהר מתחדד הפן הפילוסופי של הקומדיה: האדם נידון להיות יצור חופשי, נידון לתקווה, נידון למסע מתמשך של חיפוש אחר אור. זו אינה עוד אפוקליפסה אלא אפוס חינוכי־קיומי, מדריך לטיפוס הדרגתי מתוך חטא, מעלה־מעלה, עד לסף הגאולה.

המפגש עם ביאטריצה מאכזב, היא בהתחלה סוג של מתעלמת מדנטה, בהמשך יורדת על חייו ומכריחה אותו להתנצל ואף לרגע נשמע שכל המסע המטורף שעליו לעבור הוא סוג של נקמה של ביאטריצה או תבין למה גרמת, תראה מה זה יכול לעשות לך אז מהר, תתנצל ונקה את חטאיך לפני שיהיה מאוחר מדי. בהמשך לא רק שהיא מטהרת אותו אלא היא מביאה אותו ללגום ממי שני נחלים: האחד גורם לשכוח את החטאים, השני גורם לזכור טוב יותר את מעשיך הטובים. ההטהרות הושלמה ומכאן ניתן לעלות לעדן.

היו רגעים שחשבתי על משקל פיזי של הרוח על פי התנהגותה הארצית: ככל שחטאת יותר, עמוק יותר תהיה, ככל שטוב היית, משקל גופך הרוחני ירד וכך תוכל להעפיל מעלה מעלה גם אם זה דרך טור הטוהר אל העדן ובתוכו.

הציון שלי: 9 מתוך 10. הסיבה שהתופת קיבל 10 מתוך 10 היא משום שהיא קורעת את הנשמה של כל אדם בעל כל דת. התופת מהלכת אימים ולא מסירה את טופריה מצוואר הקורא שמתחבר לטקסט. לעומת זאת טור הטוהר מחייב הרבה יותר להבין את הקונטקסט, את התקופה של דנטה, את הנצרות וכיצד נוצרה והתהוותה דרך פיגורות כמו תומאס אקווינס ועד אוגוסטינוס הקדוש. לכן הספר המרהיב הזה מומלץ פחות משום שמצריך הכנה וקריאה של הרקע לכתיבתה. ועם זאת, כשאתה או את מתחילים לקרוא את טור הטוהר, תפסו בכל תקווה, אתם הנכנסים בשערי הספר.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על טור הטוהר - הקומדיה האלוהית #2