ביקורת ספרותית על הקומדיה האלוהית - הטרילוגיה [התופת + טור הטוהר + העדן] מאת דַנְטֶה אֲלִיגיֵירִי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 10 בספטמבר, 2025
ע"י פאוסט


התופת של דנטה כאודיסאה מוסרית

לאחר קריאה שניה ומעמיקה של התופת, החלק הראשון ב"קומדיה האלוהית", מתברר כי דנטה איננו מבקש לחדש את עקרונות המוסר הנוצריים או להמציא תורת גמול חדשה. אדרבה, הוא מציב עצמו במסורת ארוכה של כתיבה אפית, החל באודיסיאה של הומרוס ועד לאינאס של וירגיליוס, ובונה על גביהם מסע של חניכה מוסרית. אם האודיסאה היא מסע פיזי בעולם הים, ואם האינאס היא מסע של יסוד זהות לאומית־דתית, הרי שהתופת היא מסע מוסרי המתנהל בתוך תיאטרון קוסמי של גמול ועונש.

במובן זה, דנטה איננו מחוקק אלא עד לדברים. הוא איננו שופט את הנשמות שאותן הוא פוגש, אלא מתאר אותן בתוך מסגרת מוסרית ותיאולוגית שכבר נקבעה מראש. התופת איננה מקום שדנטה ממציא, אלא מקום שאליו הוא "חוזר" — אל ארכיון המוסר של ימי הביניים, אל מסורת אריסטוטלית ואל סיפור הגאולה הנוצרי. כוחו אינו בקביעת עונשים אלא בהפיכת הסכמה דתית־מוסרית מופשטת לנוף חי ומוחשי.

יחד עם זאת, התופת אינה נייטרלית. דמויות אמיתיות מעולמו של דנטה — אפיפיורים, מדינאים, יריבים פוליטיים — מקבלות מיקום בגיהינום. בכך, הטקסט הופך לכלי של פולמוס חברתי ולא רק לייצוג אוניברסלי של גמול נצחי. מוסר כאן הוא גם מפתח פרשני להבנת ההווה הפוליטי, והגיהינום מתפקד כזירת כוח.

ובכל זאת, החוויה האסתטית־פואטית גוברת על המימד הפולמוסי. הקורא מתוודע אל נשמות החוטאים לא כאל סמלים מופשטים אלא כדמויות ״חיות״, המדברות, מתוודות, מתייסרות ומספרות על חייהן. כך הופכת התופת ל"תיאטרון מוסרי" שבו הקורא נדרש לחוות את השאלה ולא רק לקבל את תשובתה. דנטה מציב מראה, אך אינו כופה שום הכרעה, לא נכון ולא נכון, זה מצב העניינים.
הוא מלווה את הקורא בנבכי החטא והאשמה, אך מותיר את חוויית המוסר כהתנסות אישית. ברור שאפשר לעשות הקבלות לימינו אבל בטח שהיה מרתק לו היה מישהו גאון כדנטה כותב את הדברים על המאה הקודמת נניח.

במבט זה, התופת היא אכן אודיסאה מוסרית: מסע דרך תחנות של עונש ותובנה, שאיננו חוקה או כתב אישום אלא התרחשות פיוטית. דנטה "חוזר לספר" — כלומר למסורות עתיקות שכבר קבעו את דוקטרינת הגמול — אך בכוח דמיונו הופך את הספרות המופשטת לנוף חווייתי שבו המוסר נתפס לא כעיקרון מופשט אלא כדרמה מתמשכת.

האימה שבקריאה מדהימה אותי, עדיין היום התאורים שם מצמררים, לדוגמא חוזי העתידות או הנביאים שגופם התעוות והסתובב זה קטע בו דנטה בוכה וכמעט שגרם לי להרגיש בחילה, הנה ציטוט קצר:

״עודי מרכין ראשי, לתמהוני ראיתי כי כל אחד גופו עקום ומעוקל. ברווח בין סנטרו לבין תחילת חזהו. ראשו היה מוסב אל שדרתו אחורה, על כן לא לפנים פסעו כי אם להפך. וכך, נמנע מהם להתבונן קדימה.״
אותם אלו שטענו שיכולים להביט אל העתיד, בתופת לא יכולים להביט קדימה.
הוא ממשיך:
״ראה כיצד גבו לבית חזהו, עתה מי שביקש את העתיד לדעת מביט אמנם אחורה, אבל צועד בלית ברירה קדימה״

אני ממשיך מכאן לטור הטוהר. השלבים של דנטה פשוטים לכאורה: יש את אלו שחטאו חטאים לא ברי תיקון, אלו הולכים לתופת ושם כל אחד ימוין למדורו ומשם לא ילך לשום מקום. אין שם הווה, אין זמן אבל יש אפשרות לראות קדימה. הם לא זוכרים את ההווה לאורך זמן ולכן לא ברורה לגמרי מידת הענישה כי היא פשוט נוכחות כאן ועכשיו וזהו.
אלו שהם ברי תיקון ילכו לטור הטוהר. בניגוד לגהינום שהולך ויורד כאן עולים, נפשותיהם עוברים טיהור והם יעלו עם הזמן מעלה ואולי אפילו לגן העדן?!
אלו שבעדן, שם יהיו וגם שם יש קרבה הולכת וגדלה עד האל אותו יפגוש דנטה וישכח את המפגש על פרטיו.

אם יש ספר בעל השפעה דרמטית על חיי האדם הלא מאמין והמאמין הלו הוא הקומדיה האלוהית. למה? כי מי שמאמין עלול להאמין ולפחד מהעולם הבא. מי שלא מאמין, לפחות יוכל להבין מה לא כדאי לו להיות בגהינום של ההווה.

ציון שלי: 10 מתוך 10. מי אני ומה אני להוריד לדנטה ציון או לחשוב שהיה ניתן לקצר או לשכתב וכולי את הספר המושלם הזה. ההוצאה הספציפית הזו מהודרת בציורים של גוסטב דורה שהם אמנות אדירה בפני עצמה. ההקדמות לספרים פשוט נפלאות וגם מי שלא בקיא מדי כמוני בימי הביניים יכול להבין את מצב העניינים שלצערי לא מאוד שונה מהיום.

דנטה כתב את הספר הראשון על הפרדת דת ומדינה: על המונרכיה לפני הקומדיה וגם חווה בעצמו גלות ומאבקים אין ספור בשל דעותיו. הספר האחר שלו Vita Nova, חיים חדשים, דנטה מדבר על אהבה וכך הוא אומר וכך אסיים:

הוֹי מָוֶת מַר, לָרַחֲמִים אוֹיֵב,
    עִלָּה לְכָל כְּאֵב,
    שׁוֹפֵט אַכְזָר וְאֵין אוֹתְךָ שׁוֹפֵט!
    כִּי שַׂמְתָּ בִלְבָבִי מַדְוֶה וּרְתֵת,
    עַל כֵּן מִנְּהִי לֹא אֵט
    וּמִלְּהַרְשִׁיעֲךָ לֹא עוֹד אֵשֵׁב;

פִּי אֶת שִׁמְךָ ‘חֲסַר־כֹּל־חֵן’ נוֹקֵב,
    אֶת רִשְׁעָתְךָ דוֹבֵב,
    אֵת רֹעֲךָ הָרַע מִנִּי כָל חֵטְא;
    וּבְכָל שָׁעָה אֶקְרָא בְּקוֹל: 'הַבֵּט
    כָּל שְׂבַע־הָאַהֲבָה, סוּר מִן הַשֵּׂט,
    הוּא הָרָשָׁע הָאָץ לִשְׁבֹּר כָּל לֵב!'

הָרַסְתָּ חֵן וִיפִי מֵאֲדָמוֹת
    כָּל מַהֲלַל־אִשָּׁה, נוֹי הַצְּנִיעוּת,
    חֶדְוַת הַנַּעֲרוּת,
    כִּי לַהֲרֹס יָדֶיךָ לִמּוּדוֹת!

וְלֹא אוֹסִיף אֶת שְׁמָהּ פֹּה לְכַנּוֹת,
    כִּי כָל מוֹקִיר עֶרְכָּה יַכִּיר הַדְּמוּת:
    חֲסַר מִצְוָה וּזְכוּת
    אַל יְקַוֶּה לָעַד אִתָּהּ לִהְיוֹת.
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נון (לפני 13 שעות)
תודה על הביקורת ועל ההערה
פאוסט (אתמול)
זה לא ספר דתי, מסכים לחלוטין זה ספר מוסר עם הפניות היסטוריות ופילוסופיות. אני בדרך ל-״העדן״ והאמת שמאז הפעם האחרונה שקראתי את הספר עברו המון שנים ומסתבר שאת התופת אני זוכר הכי טוב משום מה :-)
נון (שלשום)
קראתי רק את החלק האחרון "העדן" זה היה נפלא. קראתי בהקדמה המצוינת שדנטה התייחס לדברים באופן ריאלי כמו שכבר היה אפשר בתקופתו, זה לא ספר דתי. הוא כתב אני זוכר, שהוא יודע שהאדם ישיג כול מה שהוא רוצה וברור שההישגים האלה לפי דעתי, למה שדנטה מתכוון יהיו הישגים מדעיים ורפואיים. בהתחשב בנושא שזה על אהובתו המתה (כמקובל אז זו לא הייתה אהבה פיזית הם לא היו נשואים) - דנטה התכוון שיהיה ידע איך להחזיר את האנשים לחיים ושיושגו בעתיד חיי נצח - לא באופן דתי אלא ריאלי מדעי ורפואי.
מורי (שלשום)
לא מסוגל לקרוא דברים כאלה.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ