טוב, כל דבר טוב דינו להסתיים. >>
וכך המסע שלי דרך עיניו של דנטה בפעם השניה בחיי מסתיים.

אין מילים ממש לתאר מאסטרפיס וכאן מבחינתי מדובר במאסטרפיס אולטימטיבי.

למרות שמדובר בחלק המשעמם בטרילוגיה לכאורה, כאן הכל טוב ומוליך אל הטוב השלם והמושלם ככל שעולים, עדיין הספר מרגש ויכולתו הלירית של דנטה נשמעת כאילו האל עצמו שלח אותו לכתוב את המסע, מלמטה ועד למעלה.

ביאטריצ׳ה, אהבתו הגדולה של דנטה, לה הבטיח דנטה לכתוב ספר אודותיה, כזה שלא נכתב על אישה מאת אף גבר, עמד במילה שלו למרות שדנטה חילק את ההדרכה שלה במסע עם וירגיליוס וברנר (משהו לכיוון ברנאר(ד), לא ברנר שלנו).

דנטה היטיב לחבר בין הפגאניות ובין הנצרות, אפילו בין גיבורי הברית הישנה שלנו.

הספר עוסק במסכת תיאולוגית־פילוסופית העוסקת בסדרי שמיים, חירות הרצון, הצדק האלוהי ותכלית הקיום. דנטה מצליח לקשור בין המוסר הנוצרי לבין יסודות ההגות ההלניסטית-יוונית-עברית. כך, למשל, נאמר בספר כי אם לא יתקיים חופש הרצון, האדם יוכל "למות ברעב אף אם מונחים שני מיני מזונות מולו במרחק שווה", משום שאין מי שירים בעדו את היד כי לא החליט לאיזו מהשתיים לגשת. האמירה הזו חוצה גבולות תרבות ודת – רעיון אוניברסלי של אחריות אישית וחירות מוסרית.

אך בעדן לא רק התאולוגיה במוקד. דמותה של ביאטריצ’ה – המדריכה של דנטה אל עבר האור – ניצבת במרכז. היא זו שיזמה עוד בחייו את מסעו, ושלחה את וירגיליוס להדריכו בתופת ובטוהר. לכאורה זהו מעשה של אהבה טהורה, מסירות שאין לה גבול. אלא שכאשר דנטה פוגש אותה, התמונה מסתבכת: ביאטריצ’ה אינה ממהרת לחבק את אהבתה הישנה, אלא להטיח בו תוכחות קשות. היא דורשת ממנו הודאה פומבית באשמותיו, מעין טקס של השפלה בפני כל הנשמות שבסביבה, לפני שתיאות להוביל אותו הלאה או אפילו להתיר לו להביט בה.

"הרם פניך אלי! כי הנה אני – ביאטריצ’ה אני, היא אשר גרמה לך לעזוב את כל משעולי השווא." לבסוף אומרת. היא הגיבור באופן מסוים והספר יכול היה להכתב מפיה.

אבל מיד לאחר מכן היא מטיחה בו:
"לא הדמעות, לא יגון, יכפרו על עוונך – רק בושה גלוית עין."

האם זהו ביטוי של אהבה רוחנית נשגבת, או דווקא אקט של נקמה קטנה, של פגיעה אישית שלא נשכחה על כך שהתחתן עם אחרת ובכלל מניין הפגישות בין דנטה לביאטריצה היה קטן עד אפסי ובגיל 12 שלו בכלל. המבוכה של דנטה, הנכנע להשפלתה לעיני כל ניכרת אבל הוא יעשה מה שמומלץ לכל נוצרי טוב לעשות ויקווה שהמחילה תמלא את ליבה.

דווקא כאן טמון היסוד האנושי של העדן. בתוך כל ההפשטות, האורות, וההרמוניות הקוסמיות, נותר המפגש האנושי־הפגיע של גבר ואישה, של זיכרון אהבה וצל של עלבון. זה מה שנותן ליצירה את המתח הדרמטי שלה, גם בעדן, ומזכיר לנו שבסופו של דבר האדם הגם כשהוא מבקש את האינסוף נותר כבול ברגשות הארציים ביותר.

נדמה שככל שאתה נמוך יותר במסע (התופת) אתה נושא עוול גבוה יותר מבחינת משקל סגולי, ככל שתעלה במסע, כך משקלך הסגולי קטן ואתה מגיע גבוה יותר. סוג של בלון הליום....

וכך, לאחר המיני השפלה הראשונה והמפגש המחודש עם ביאטריצ’ה, דנטה מובל אל המסע בשמי גן העדן. לאחר פרידה עם נאום כביר של וירגיליוס השניים נפרדים ומכאן כבר נפרש בפני דנטה עולם אחר: לא עוד נופים של עונש או טהרה, אלא סדרה של ספירות קוסמיות – הירח, חמה, כוכבי הלכת והכוכבים הקבועים – כל אחת מהן מדורגת לפי מידת הקרבה אל האור האלוהי ועל פי הידע האסטרונומי שהיה ידוע בשנת 1300. כל סְפֵירָה מאוכלסת בדמויות של קדושים, פילוסופים, מלכים ונזירים, וכל מפגש הופך לשיחה עיונית־פילוסופית יותר מאשר דרמה סיפורית.

במקום גופות מיוסרות או מטפסות אל ההר, אנו פוגשים נשמות שהן יותר רעיונות מאשר אנשים. הן מופיעות כצורות אור, והן משוחחות עם דנטה על משמעות הצדק, על חירות הרצון ועל תכלית הידיעה. דוגמה חריפה היא דברי הנשמות על החירות:
"החירות היא מתת האל הנעלה מכול, כי בלעדיה אין צדק, ואין שכר, ואין עוון."

האמירה הזו מחדדת את הרעיון שעלה כבר קודם – שהאדם יכול למות ברעב מול מזונו אם לא יבחר לפעול – ונותנת לו ממד קוסמי: בלי חירות, אין קיום מוסרי כלל.

ככל שהמסע מתרומם בספירות, השפה נעשית יותר ויותר אבסטרקטית: האור מתעצם, המוזיקה נעשית מושלמת, והנשמות מתלכדות במעגלי הרמוניה אינסופיים. זהו מעבר מ"היסטוריה" ל"מטאפיזיקה". כאן הקורא עלול לאבד את אחיזתו הדרמטית – דמויות מתמוססות, שיחות הופכות פילוסופיות גרידא, והכל מתכנס אל תנועה אחת של עלייה מתמדת. עם זאת העליה משפיעה גם על דנטה האיש והמשורר: הוא נותן לעצמו קרדיטים שקדושים ממנו לא קיבלו. הוא קיבל פס מלא לראות את כל מימדי האלוהות מה שאפילו יוחנן לא קיבל והודה בפני דנטה שהשמועה שראה את העדן בחייו לא היתה ולא נבראה, הוא הגיע רק לאחר לכתו מעל פני האדמה.

ועדיין, דווקא ההדרגה הזו מעניינת: היא מציירת את העדן לא כסוף פסוק אלא כהתפוגגות הדרגתית של הסיפור האנושי לתוך האור האלוהי. אם בתופת האדם נשאר לכוד בנרטיבים שלו ובחטאיו, ובטור הטוהר הוא עוד יכול לשנות את גורלו, הרי שבעדן הוא כבר חלק מהרמוניה קוסמית שאין בה אינדיבידואליזם או זמן כלל.

המתח הזה – בין ההתחלה האנושית עם ביאטריצ’ה, אהבה־ביקורת־השפלה, לבין ההתרוממות אל ספירות מופשטות – הוא הליבה של העדן. זהו מסע שבו הסובייקטיביות הולכת ונמוגה, ובסופו של דבר נותרת רק מילה אחת: אור והכל מתחיל במצעד המפואר בגן העדן הארצי שאיתו מתחיל המסע בעדן.

בשלב מסויים יעבור דנטה מספר בחינות על מנת לראות האם יתאים לעלות לגבוה מכל, קאנטי 23-26 (23 הוא לא חלק מהבחינה אלא הגעת הבוחנים) מרתקים מהבחינה הזו שהיא אכן בחינה אבל לא רק שדנטה מרשה לעצמו לטנף על פוליטיקאים ואפיפיורים במהלך המסע, כאן ביאטריצ׳ה תקרא בקול הלל: ״קדוש, קדוש, קדוש״. זה בכלל מדהים בעיני, לא רק שקידש את עצמו, דבר שהותיקן היה אחראי עליו, הוא עשה זאת עוד בחייו ובאופן כזה או אחר הוא קדוש יותר מכל שוכני העדן למעט האל ואימו.

כשהמסע בעדן מתקרב לשיאו, דנטה מוצא עצמו מול המחזה שמסכם את כל היצירה: ורד המבורכים (candida rosa). זהו דימוי עצום־ממדים של נשמות הצדיקים, מסודרות כעלי כותרת סביב אור אלוהי אינסופי, מקום מושבה של מריה והנשים שיושבות לצידה: בצד אחד טרום הנצרות, שם יושבות חווה, שרה, רות ועבור... ומהצד השני פוסט ישו. הרושם איננו של פרטים, אלא של שלמות צורנית – צורה גיאומטרית־מיסטית, פרח קוסמי שמרכזו הוא האל. דנטה מתנצל לא מעט על חוסר יכולתו לתאר במילים והוא מתאר ועוד איך.

"ראיתי, במרומי האור הרחוק, פרח נצחי מתגלה, בלובן זך, שבו מתאספות הנשמות, כמושבי עלים סביב לב־זהב."

הוורד הוא מעבר חד מן הספירות הדינמיות: כאן אין כבר עלייה מכוכב לכוכב או ממעגל למעגל, אלא מראה של נצח מקובע. היקום סובב סביבו והמניע הראשוני נע באמצעות אהבת האל. הדימוי כמעט סטטי, אבל עוצמתו נובעת מהתחושה של סדר מושלם שבו לכל נשמה יש מקום.

בתוך הוורד מתגלה גם הנוכחות המשיחית – ישו ואמו (מסתבר שהתלות לאם לא עובר עם האלוהות). רק שהפעם ישו מופיע לא כאדם סובל כמו בכל תמונה אפשרית, אלא כקרן אור שמאפשרת לנשמות לגשת אל האל. כאן בולטת מאוד התיאולוגיה הנוצרית, שקשה לקורא יהודי להזדהות עימה באופן מלא. אך דווקא משום כך המראה מעניין: במקום מיתולוגיה יוונית או דמויות תנ"כיות שמדברות בשפתנו, דנטה מנסח חזון של היסטוריה נוצרית הופכת לסמל קוסמי אולי אפילו מתאימה לכל דת כולל המזרחיות.

ביקורתית, אפשר לומר שהקטע הזה מרחיק את הקורא מהחוויה הדרמטית. אחרי כל המפגשים האישיים, אחרי ביאטריצ’ה והדיאלוגים על צדק וחירות, אנחנו מקבלים דימוי עצום ומרוחק. יופיו הוא בממד האסתטי והמיסטי, אך הוא פחות אנושי. זהו סוף שבו הפרט מתמוסס לתוך הכלל. אלוהים על פי אקווינס הוא הכל המוכל בתוך עצמו, אז למה לעזזל הוא צריך את היקום שיצר?

ולמרות זאת, יש כאן מהלך מחשבתי בו דנטה מוביל את הקורא מן הגהינום – המקום שבו כל נשמה כבולה לנרטיב שלה – אל גן העדן העליון שבו כל נשמה נבלעת לתוך הרמוניה אינסופית. אפשר להתחבר או לא להתחבר לתוצאה, אבל אי־אפשר להתעלם מהעוצמה שבה הוא סוגר את המסע עם המילה Stelle וזאת על מנת להמנע מספויילר.

ברור שעבור בני אדם התופת הכי מעניין, מה השאלה? מי לא אוהב סרטים על בתי כלא או מושבות עונשין? אנחנו נהנים לראות אחרים סובלים ולדעת שאנחנו לא שם. העדן משעמם, הכל סטאטי, הכל זורם תחת השפעת אהבת האל וזו אינסופית. תנו לנו אנשים רצוצים השוחים בברכות דם או צואה ועוברים יסורי גהינום תמידיים. זה מעניין, לא שמי ורד מושלם. טור הטוהר הוא התקווה המחברת בין ה-2 אבל התופת והעדן כשלעצמם חסרי תקווה, משם אין למה לצפות. עדיף כבר לחיות בחיי. ואם הגעת לעדן, עדיף כבר להגיע לתופת, בתופת אתה סובל, נכון, אבל לפחות מסביב מעניין. זו לא קריאה לחטוא חברים, זו סתם הערת ביניים שאם מקומך בתופת, וואלה, לא כזה נורא.

מה עבר על האיש, דנטה כשהחליט לכתוב את הספר המוניומנטאלי הזה לא נדע, ברור שגלותו וכעסו על הממלכה הדתית והפוליטית היו טריגר לא פשוט. האם התכוון לאלגוריה או התכוון לביקורת בלבד גם לא ברור לי. האם חשב לכתוב ספר קודש נוסף מאת קדוש? האוונגליון הבא או הברית החדשנית? אולי, קשה לי להאמין למרות שביננו, זה מאוד מגאלומני לכתוב ספר כזה.

נשארתי עם התהייה הזו: האם דנטה יושב כעת על הוורד הקדוש מביט בבני האדם מלמעלה וצוחק על הטמטום השולט פה, אולי הוא שמח שהספר שהשאיר עדין נקרא ב-2025 ואפילו רלוונטי בהמון מובנים, רק צריך לעדכן שמות ודוגמאות. ואולי, הספר היה לו לרועץ והאל שלח אותו לתופת ואם כן, הוא אמור להיות קבור עמוק עמוק בשכנות עם לוציפר. כן, הייתי רוצה לראות גרסא של הקומדיה מתוך המאה ה-20, זה יכול היה להיות מרתק.

מה שבטוח שהספר השפיע על המונים לאורך השנים, אם זה בכתיבה: גן העדן האבוד של מילטון ועד סולז׳ניצין עם המדור הראשון וכו.... מלחינים עם: סימפוניית דנטה של ליסט לדוגמא או ברליוז ברקוויאם שלו וכולי. הוא השפיע על ציירים מדהימים כמו Gustave Dore ולא אתפלא אם גם הצית את האש במוחו הפתלתל של הירונימוס בוש ועוד רבים וטובים.

הציון שלי? 9 מתוך 10. אין לי באמת יכולת לדרג ספר כזה אבל יש לי יכולת לומר שכאדם שגדל במדינה בעלת גוון יהודי היו קטעים שפחות מוכרים לי עם כל זה שקראתי לא מעט על הנצרות, היו לא מעט רגעי אופרות סבון תאולוגיות נוצריות אבל כשנכנסו לתמונה אישים כמו תומאס אקווינס, בואתיוס ואלברטוס מגנוס אז הדברים מקבלים עומק משום שאלו ישבו על ברכי אפלטון ואריסטו במיוחד. הדמיון של התופת ל2025 בעולם עושה לי טוב, יכול היה להיות יותר רע.

צאו למסע חברים.... הנאה? מובטחת שלא תהיה. זה מסע שהאודיסאה לידה הוא טיול בפארק העירוני.

טוב, כל דבר טוב דינו להסתיים. >>
וכך המסע שלי דרך עיניו של דנטה בפעם השניה בחיי מסתיים.

אין מילים ממש לתאר מאסטרפיס וכאן מבחינתי מדובר במאסטרפיס אולטימטיבי.

למרות שמדובר בחלק המשעמם בטרילוגיה לכאורה, כאן הכל טוב ומוליך אל הטוב השלם והמושלם ככל שעולים, עדיין הספר מרגש ויכולתו הלירית של דנטה נשמעת כאילו האל עצמו שלח אותו לכתוב את המסע, מלמטה ועד למעלה.

ביאטריצ׳ה, אהבתו הגדולה של דנטה, לה הבטיח דנטה לכתוב ספר אודותיה, כזה שלא נכתב על אישה מאת אף גבר, עמד במילה שלו למרות שדנטה חילק את ההדרכה שלה במסע עם וירגיליוס וברנר (משהו לכיוון ברנאר(ד), לא ברנר שלנו).

דנטה היטיב לחבר בין הפגאניות ובין הנצרות, אפילו בין גיבורי הברית הישנה שלנו.

הספר עוסק במסכת תיאולוגית־פילוסופית העוסקת בסדרי שמיים, חירות הרצון, הצדק האלוהי ותכלית הקיום. דנטה מצליח לקשור בין המוסר הנוצרי לבין יסודות ההגות ההלניסטית-יוונית-עברית. כך, למשל, נאמר בספר כי אם לא יתקיים חופש הרצון, האדם יוכל "למות ברעב אף אם מונחים שני מיני מזונות מולו במרחק שווה", משום שאין מי שירים בעדו את היד כי לא החליט לאיזו מהשתיים לגשת. האמירה הזו חוצה גבולות תרבות ודת – רעיון אוניברסלי של אחריות אישית וחירות מוסרית.

אך בעדן לא רק התאולוגיה במוקד. דמותה של ביאטריצ’ה – המדריכה של דנטה אל עבר האור – ניצבת במרכז. היא זו שיזמה עוד בחייו את מסעו, ושלחה את וירגיליוס להדריכו בתופת ובטוהר. לכאורה זהו מעשה של אהבה טהורה, מסירות שאין לה גבול. אלא שכאשר דנטה פוגש אותה, התמונה מסתבכת: ביאטריצ’ה אינה ממהרת לחבק את אהבתה הישנה, אלא להטיח בו תוכחות קשות. היא דורשת ממנו הודאה פומבית באשמותיו, מעין טקס של השפלה בפני כל הנשמות שבסביבה, לפני שתיאות להוביל אותו הלאה או אפילו להתיר לו להביט בה.

"הרם פניך אלי! כי הנה אני – ביאטריצ’ה אני, היא אשר גרמה לך לעזוב את כל משעולי השווא." לבסוף אומרת. היא הגיבור באופן מסוים והספר יכול היה להכתב מפיה.

אבל מיד לאחר מכן היא מטיחה בו:
"לא הדמעות, לא יגון, יכפרו על עוונך – רק בושה גלוית עין."

האם זהו ביטוי של אהבה רוחנית נשגבת, או דווקא אקט של נקמה קטנה, של פגיעה אישית שלא נשכחה על כך שהתחתן עם אחרת ובכלל מניין הפגישות בין דנטה לביאטריצה היה קטן עד אפסי ובגיל 12 שלו בכלל. המבוכה של דנטה, הנכנע להשפלתה לעיני כל ניכרת אבל הוא יעשה מה שמומלץ לכל נוצרי טוב לעשות ויקווה שהמחילה תמלא את ליבה.

דווקא כאן טמון היסוד האנושי של העדן. בתוך כל ההפשטות, האורות, וההרמוניות הקוסמיות, נותר המפגש האנושי־הפגיע של גבר ואישה, של זיכרון אהבה וצל של עלבון. זה מה שנותן ליצירה את המתח הדרמטי שלה, גם בעדן, ומזכיר לנו שבסופו של דבר האדם הגם כשהוא מבקש את האינסוף נותר כבול ברגשות הארציים ביותר.

נדמה שככל שאתה נמוך יותר במסע (התופת) אתה נושא עוול גבוה יותר מבחינת משקל סגולי, ככל שתעלה במסע, כך משקלך הסגולי קטן ואתה מגיע גבוה יותר. סוג של בלון הליום....

וכך, לאחר המיני השפלה הראשונה והמפגש המחודש עם ביאטריצ’ה, דנטה מובל אל המסע בשמי גן העדן. לאחר פרידה עם נאום כביר של וירגיליוס השניים נפרדים ומכאן כבר נפרש בפני דנטה עולם אחר: לא עוד נופים של עונש או טהרה, אלא סדרה של ספירות קוסמיות – הירח, חמה, כוכבי הלכת והכוכבים הקבועים – כל אחת מהן מדורגת לפי מידת הקרבה אל האור האלוהי ועל פי הידע האסטרונומי שהיה ידוע בשנת 1300. כל סְפֵירָה מאוכלסת בדמויות של קדושים, פילוסופים, מלכים ונזירים, וכל מפגש הופך לשיחה עיונית־פילוסופית יותר מאשר דרמה סיפורית.

במקום גופות מיוסרות או מטפסות אל ההר, אנו פוגשים נשמות שהן יותר רעיונות מאשר אנשים. הן מופיעות כצורות אור, והן משוחחות עם דנטה על משמעות הצדק, על חירות הרצון ועל תכלית הידיעה. דוגמה חריפה היא דברי הנשמות על החירות:
"החירות היא מתת האל הנעלה מכול, כי בלעדיה אין צדק, ואין שכר, ואין עוון."

האמירה הזו מחדדת את הרעיון שעלה כבר קודם – שהאדם יכול למות ברעב מול מזונו אם לא יבחר לפעול – ונותנת לו ממד קוסמי: בלי חירות, אין קיום מוסרי כלל.

ככל שהמסע מתרומם בספירות, השפה נעשית יותר ויותר אבסטרקטית: האור מתעצם, המוזיקה נעשית מושלמת, והנשמות מתלכדות במעגלי הרמוניה אינסופיים. זהו מעבר מ"היסטוריה" ל"מטאפיזיקה". כאן הקורא עלול לאבד את אחיזתו הדרמטית – דמויות מתמוססות, שיחות הופכות פילוסופיות גרידא, והכל מתכנס אל תנועה אחת של עלייה מתמדת. עם זאת העליה משפיעה גם על דנטה האיש והמשורר: הוא נותן לעצמו קרדיטים שקדושים ממנו לא קיבלו. הוא קיבל פס מלא לראות את כל מימדי האלוהות מה שאפילו יוחנן לא קיבל והודה בפני דנטה שהשמועה שראה את העדן בחייו לא היתה ולא נבראה, הוא הגיע רק לאחר לכתו מעל פני האדמה.

ועדיין, דווקא ההדרגה הזו מעניינת: היא מציירת את העדן לא כסוף פסוק אלא כהתפוגגות הדרגתית של הסיפור האנושי לתוך האור האלוהי. אם בתופת האדם נשאר לכוד בנרטיבים שלו ובחטאיו, ובטור הטוהר הוא עוד יכול לשנות את גורלו, הרי שבעדן הוא כבר חלק מהרמוניה קוסמית שאין בה אינדיבידואליזם או זמן כלל.

המתח הזה – בין ההתחלה האנושית עם ביאטריצ’ה, אהבה־ביקורת־השפלה, לבין ההתרוממות אל ספירות מופשטות – הוא הליבה של העדן. זהו מסע שבו הסובייקטיביות הולכת ונמוגה, ובסופו של דבר נותרת רק מילה אחת: אור והכל מתחיל במצעד המפואר בגן העדן הארצי שאיתו מתחיל המסע בעדן.

בשלב מסויים יעבור דנטה מספר בחינות על מנת לראות האם יתאים לעלות לגבוה מכל, קאנטי 23-26 (23 הוא לא חלק מהבחינה אלא הגעת הבוחנים) מרתקים מהבחינה הזו שהיא אכן בחינה אבל לא רק שדנטה מרשה לעצמו לטנף על פוליטיקאים ואפיפיורים במהלך המסע, כאן ביאטריצ׳ה תקרא בקול הלל: ״קדוש, קדוש, קדוש״. זה בכלל מדהים בעיני, לא רק שקידש את עצמו, דבר שהותיקן היה אחראי עליו, הוא עשה זאת עוד בחייו ובאופן כזה או אחר הוא קדוש יותר מכל שוכני העדן למעט האל ואימו.

כשהמסע בעדן מתקרב לשיאו, דנטה מוצא עצמו מול המחזה שמסכם את כל היצירה: ורד המבורכים (candida rosa). זהו דימוי עצום־ממדים של נשמות הצדיקים, מסודרות כעלי כותרת סביב אור אלוהי אינסופי, מקום מושבה של מריה והנשים שיושבות לצידה: בצד אחד טרום הנצרות, שם יושבות חווה, שרה, רות ועבור... ומהצד השני פוסט ישו. הרושם איננו של פרטים, אלא של שלמות צורנית – צורה גיאומטרית־מיסטית, פרח קוסמי שמרכזו הוא האל. דנטה מתנצל לא מעט על חוסר יכולתו לתאר במילים והוא מתאר ועוד איך.

"ראיתי, במרומי האור הרחוק, פרח נצחי מתגלה, בלובן זך, שבו מתאספות הנשמות, כמושבי עלים סביב לב־זהב."

הוורד הוא מעבר חד מן הספירות הדינמיות: כאן אין כבר עלייה מכוכב לכוכב או ממעגל למעגל, אלא מראה של נצח מקובע. היקום סובב סביבו והמניע הראשוני נע באמצעות אהבת האל. הדימוי כמעט סטטי, אבל עוצמתו נובעת מהתחושה של סדר מושלם שבו לכל נשמה יש מקום.

בתוך הוורד מתגלה גם הנוכחות המשיחית – ישו ואמו (מסתבר שהתלות לאם לא עובר עם האלוהות). רק שהפעם ישו מופיע לא כאדם סובל כמו בכל תמונה אפשרית, אלא כקרן אור שמאפשרת לנשמות לגשת אל האל. כאן בולטת מאוד התיאולוגיה הנוצרית, שקשה לקורא יהודי להזדהות עימה באופן מלא. אך דווקא משום כך המראה מעניין: במקום מיתולוגיה יוונית או דמויות תנ"כיות שמדברות בשפתנו, דנטה מנסח חזון של היסטוריה נוצרית הופכת לסמל קוסמי אולי אפילו מתאימה לכל דת כולל המזרחיות.

ביקורתית, אפשר לומר שהקטע הזה מרחיק את הקורא מהחוויה הדרמטית. אחרי כל המפגשים האישיים, אחרי ביאטריצ’ה והדיאלוגים על צדק וחירות, אנחנו מקבלים דימוי עצום ומרוחק. יופיו הוא בממד האסתטי והמיסטי, אך הוא פחות אנושי. זהו סוף שבו הפרט מתמוסס לתוך הכלל. אלוהים על פי אקווינס הוא הכל המוכל בתוך עצמו, אז למה לעזזל הוא צריך את היקום שיצר?

ולמרות זאת, יש כאן מהלך מחשבתי בו דנטה מוביל את הקורא מן הגהינום – המקום שבו כל נשמה כבולה לנרטיב שלה – אל גן העדן העליון שבו כל נשמה נבלעת לתוך הרמוניה אינסופית. אפשר להתחבר או לא להתחבר לתוצאה, אבל אי־אפשר להתעלם מהעוצמה שבה הוא סוגר את המסע עם המילה Stelle וזאת על מנת להמנע מספויילר.

ברור שעבור בני אדם התופת הכי מעניין, מה השאלה? מי לא אוהב סרטים על בתי כלא או מושבות עונשין? אנחנו נהנים לראות אחרים סובלים ולדעת שאנחנו לא שם. העדן משעמם, הכל סטאטי, הכל זורם תחת השפעת אהבת האל וזו אינסופית. תנו לנו אנשים רצוצים השוחים בברכות דם או צואה ועוברים יסורי גהינום תמידיים. זה מעניין, לא שמי ורד מושלם. טור הטוהר הוא התקווה המחברת בין ה-2 אבל התופת והעדן כשלעצמם חסרי תקווה, משם אין למה לצפות. עדיף כבר לחיות בחיי. ואם הגעת לעדן, עדיף כבר להגיע לתופת, בתופת אתה סובל, נכון, אבל לפחות מסביב מעניין. זו לא קריאה לחטוא חברים, זו סתם הערת ביניים שאם מקומך בתופת, וואלה, לא כזה נורא.

מה עבר על האיש, דנטה כשהחליט לכתוב את הספר המוניומנטאלי הזה לא נדע, ברור שגלותו וכעסו על הממלכה הדתית והפוליטית היו טריגר לא פשוט. האם התכוון לאלגוריה או התכוון לביקורת בלבד גם לא ברור לי. האם חשב לכתוב ספר קודש נוסף מאת קדוש? האוונגליון הבא או הברית החדשנית? אולי, קשה לי להאמין למרות שביננו, זה מאוד מגאלומני לכתוב ספר כזה.

נשארתי עם התהייה הזו: האם דנטה יושב כעת על הוורד הקדוש מביט בבני האדם מלמעלה וצוחק על הטמטום השולט פה, אולי הוא שמח שהספר שהשאיר עדין נקרא ב-2025 ואפילו רלוונטי בהמון מובנים, רק צריך לעדכן שמות ודוגמאות. ואולי, הספר היה לו לרועץ והאל שלח אותו לתופת ואם כן, הוא אמור להיות קבור עמוק עמוק בשכנות עם לוציפר. כן, הייתי רוצה לראות גרסא של הקומדיה מתוך המאה ה-20, זה יכול היה להיות מרתק.

מה שבטוח שהספר השפיע על המונים לאורך השנים, אם זה בכתיבה: גן העדן האבוד של מילטון ועד סולז׳ניצין עם המדור הראשון וכו.... מלחינים עם: סימפוניית דנטה של ליסט לדוגמא או ברליוז ברקוויאם שלו וכולי. הוא השפיע על ציירים מדהימים כמו Gustave Dore ולא אתפלא אם גם הצית את האש במוחו הפתלתל של הירונימוס בוש ועוד רבים וטובים.

הציון שלי? 9 מתוך 10. אין לי באמת יכולת לדרג ספר כזה אבל יש לי יכולת לומר שכאדם שגדל במדינה בעלת גוון יהודי היו קטעים שפחות מוכרים לי עם כל זה שקראתי לא מעט על הנצרות, היו לא מעט רגעי אופרות סבון תאולוגיות נוצריות אבל כשנכנסו לתמונה אישים כמו תומאס אקווינס, בואתיוס ואלברטוס מגנוס אז הדברים מקבלים עומק משום שאלו ישבו על ברכי אפלטון ואריסטו במיוחד. הדמיון של התופת ל2025 בעולם עושה לי טוב, יכול היה להיות יותר רע.

צאו למסע חברים.... הנאה? מובטחת שלא תהיה. זה מסע שהאודיסאה לידה הוא טיול בפארק העירוני.