את הספר בעל זבוב קראתי לפני שנים ואהבתי מאוד אם כי לא ממש זכרתי למה. עכשיו הוא חזר שוב לחיי כי בני הצעיר אוהד היה צריך לקרוא אותו לצורך לימודיו. בניגוד לאחותו שצלחה בהצלחה את התיכון בלי לקרוא אף ספר חובה, גם לא את All My Sons הנצחי, אוהד החליט שהוא רוצה לקרוא את הספר ולא להסתפק בסרט. הבעיה היא שהוא התקשה מאוד לקרוא אותו, התיאורים הארוכים, מאוד! השפה הפיוטית והגבוהה והחוסר האירועים הקשו עליו את הרי

כמה מאיתנו היו שורדים באי בודד? מישהו בכלל יודע להדליק אש? מה עם להקים מחסה? להשיג מזון? תור הזהב הטכנולוגי פסח על כך, והותיר אותנו ואת ילדינו, מנוונים.

חבורת ילדים מוצאת את עצמה על אי בודד, ללא מבוגרים. מציאות אוטופית כביכול שעתידה להשתבש.
המתבגרים בחבורה, התחלקו לשתי קבוצות, אלו המתמקדים בציד (חשיבה עכשווית, על הצרכים הבסיסיים המיידיים) ואלו המתמקדים בעשן (חשיבה עתידית, על האופן בו ניתן לה

אני... אממ... וואו. זה היה... ואו.

אני לא יודע למה בדיוק ציפיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. שמעתי עליו הרבה מאוד דברים טובים, הבנתי שהסופר שלו זכה בפרס נובל לספרות, הבנתי שזה מעין ספר אלגורי שנכתב בהשראת מלחמת העולם השנייה, ידעתי שהוא אמור להיות - בשלב כלשהו - די מזעזע, וידעתי שזה סיפור על ילדים התקועים על אי בודד. יותר מזה לא ידעתי.

אז התיישבתי לי וקראתי את הספר הדקיק הזה, עם הכותרת המשונה

בדיוק מחר יש לי בוחן בסיפרות על הרומן הזה, והחלטתי שאולי כדאי לפני שאני ניגש אליו, לעשות קצת סדר בראש ולעשות מן סיכום שלי על הסיפור כאן ב'סימניה'.

אז ככה: הסיפור מספר על קבוצת ילדים בריטים עם חינוך טוב, שהמטוס שבהם היו התרסק באיזה אי. נקרא לו, לשם דוגמא, 'אי-שראל'. ובאי-שראל הם צריכים איכשהו להסתדר, עד שיחזירו אותם חזרה למקום שממנו הם באו, לאירופה. יש דמות אחת שקוראים לה ראלף. ראלף הוא מנהיג הח

יש לי הרבה דרכים להתחיל את הביקורת הזו.

1. יש לי רשימה, שאני שומרת במסמך במחשב, שבה כתובים לי הרבה שמות של ספרים. אני קוראת לה "רשימת הספרים הקטנים שאהבתי ואני רוצה לזכור". ובקטנים, אני לא מתכוונת לקצרים. אני מתכוונת לספרים שחיבבתי, שנהניתי מהם, אבל שלא הותירו בי חותם מאוד משמעותי. רוב הספרים כאלה, בינינו. מילת המפתח שם היא "אני רוצה לזכור". כי את רוב הספרים שאני קוראת אני לא אזכור בעוד חמש שני

כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי.
כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו.
'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחני

אסור להכריח אנשים לקרוא ספרים.
זו המסקנה העיקרית אליה הגעתי בעקבות קריאת הספר הזה, והיא צצה בראש שלי רק היום. התזמון הוא משונה - את "בעל זבוב" קראתי בפעם הראשונה כבר ב-2013. לפני כמה חודשים קראתי אותו שוב במסגרת שיעורי ספרות, ובכל זאת, לא סביר שהמסקנה הזאת תצוץ רק עכשיו.
ומצד שני, כשאני חושבת על הנסיבות, זה נראה לי לפתע סביר לחלוטין.

כשקראתי את בעל זבוב לבד, נהניתי ממנו.
הסיבה שקראתי אותו הי

אחד הזכרונות (לא שזה כל-כך רחוק, כן?) משיעורי ספרות בתיכון הוא שנהייתי שונא של הספרות הקלאסית בגלל הצורה בה הועברו השיעורים, סופרים כגון דוסטוייבסקי, טולסטוי, והיצירות "בעל זבוב" של <mark>גולדינג</mark> ו"אנטיגונה" של סופוקלס נהיו בעיניי לבזויות וכמעין מעמסה מיותרת.

כיום אני מבין את ערכן של כל היצירות האלה שהתיכון גרם לי לשנוא (מלבד אתגר קרת, הוא נשאר שנוא), בעיקר הספר הזה:
כן, הישרדות של קבוצת אנשים, במקר

ספר יכול להיות מזעזע ביותר ממובן אחד. הוא יכול להיות "מזעזע" במובן שהוא בעל תכנים קשים והוא יכול להיות "מזעזע" במובן של ספר איום ונורא. לצערי, הספר הדוחה הזה עונה על שתי ההגדרות.

מזמן לא תיקלתי בספר שמתיימר להיות אלגוריה והוא כל כך פשטני באופי שלו. כל כך פשוט ושקוף וברור שזה פשוט מגוחך. קחו למשל לדוגמה את מוטיב האור והחושך. החושך כמסמל את הרוע, את השטניות, את המוות ואת הפסימיות ואילו האור כמסמ