“**** יש את כל הקלישאות החלולות האלה שמופיעות בדרך כלל על גבי ספרים, ומחלצות ממני נחרות "יאללה יאללה" אגב גלגול עיניים. כמה אפשר כבר עם עלילות שנרקמות ביד בוטחת או מצויירות במכחול עדין, משהו ש"פורט על מיתרי הלב", "בועט וחתרני", "קול חדש בספרות העברית", "סוחף ומכמיר לב", "פסיפס דמויות מהחצר האחורית של החברה הישראלית", וכן הלאה וכן הלאה. אבל פה, בספר החמוד הזה, מה לעשות שאכן העלילה שנרקמ”

“מסעודה / מאת יקיר אלקריב יקיר אלקריב, עיתונאי, עורך, סופר, יליד הארץ ותושב תל אביב, חובש הפעם לראשו כובע של מספרי סיפורים. ספרו "מסעודה" נקרא כמו אוסף של סיפורים שסובבים בעיקר סביב דמותה של הגיבורה הראשית שעל שמה קרוי הספר. כל אותם סיפורים סובבים על ציר זהה. חייה של מסעודה מאז ינקותה במרוקו, כשנולדה כתינוקת לנישואים שנכפו על אמה. נולדה לאב מאד מבוגר ולאם מאד צעירה ומרדנית. ננטשה כתינוקת, גדל”

“יש שני דברים שהם שוברי קרח הכי מהירים ויעילים: מוזיקה וכלבים. ממבט חטוף שאתן בגינת כלבים אקראית תמיד יש קבוצת אנשים שבכל מקום אחר אם הייתי רואה אותם, הייתי שואלת את עצמי מה לעזאזל מחבר את כל אלו יחד. היצורים הפרוותיים האלו יפגישו אנשים שאין בהם שום דבר מהמשותף, ועד מהרה לא יחצוץ ביניהם כלום. לא גיל, לא עיסוק, לא מעמד, ולא דעה כזו או אחרת. הכל יתפוגג כמו אד קלוש של משהו שבכל סיטואציה אחרת היה אולי”

“אפשר לקחת מאיתנו את החופשה השנתית בחו"ל, אפשר אפילו לסגור את נתב"ג, אבל לא תוכלו לקחת מאיתנו את ספרי הטיסה! ובכן, ברשותכן.ם אגדיר את "מסעודה" כספר הטיסה החביב עליי: קולח ממש, זורם בטיל, אפשר בלי קושי לסיים ביום, לא תת רמה, אבל בוודאי שלא ספרות מתוחכמת. מסעודה מספר את סיפורה של אישה יהודיה במרוקו, המתחיל בעולם של שידוכי נערה לגבר, לעיתים מבוגר עד מאוד, אותו עולם שבו השאלה מה מבקשת הנערה לעצמה, ובט”

“**** יש את כל הקלישאות החלולות האלה שמופיעות בדרך כלל על גבי ספרים, ומחלצות ממני נחרות "יאללה יאללה" אגב גלגול עיניים. כמה אפשר כבר עם עלילות שנרקמות ביד בוטחת או מצויירות במכחול עדין, משהו ש"פורט על מיתרי הלב", "בועט וחתרני", "קול חדש בספרות העברית", "סוחף ומכמיר לב", "פסיפס דמויות מהחצר האחורית של החברה הישראלית", וכן הלאה וכן הלאה. אבל פה, בספר החמוד הזה, מה לעשות שאכן העלילה שנרקמ”

“מסעודה / מאת יקיר אלקריב יקיר אלקריב, עיתונאי, עורך, סופר, יליד הארץ ותושב תל אביב, חובש הפעם לראשו כובע של מספרי סיפורים. ספרו "מסעודה" נקרא כמו אוסף של סיפורים שסובבים בעיקר סביב דמותה של הגיבורה הראשית שעל שמה קרוי הספר. כל אותם סיפורים סובבים על ציר זהה. חייה של מסעודה מאז ינקותה במרוקו, כשנולדה כתינוקת לנישואים שנכפו על אמה. נולדה לאב מאד מבוגר ולאם מאד צעירה ומרדנית. ננטשה כתינוקת, גדל”

“יש שני דברים שהם שוברי קרח הכי מהירים ויעילים: מוזיקה וכלבים. ממבט חטוף שאתן בגינת כלבים אקראית תמיד יש קבוצת אנשים שבכל מקום אחר אם הייתי רואה אותם, הייתי שואלת את עצמי מה לעזאזל מחבר את כל אלו יחד. היצורים הפרוותיים האלו יפגישו אנשים שאין בהם שום דבר מהמשותף, ועד מהרה לא יחצוץ ביניהם כלום. לא גיל, לא עיסוק, לא מעמד, ולא דעה כזו או אחרת. הכל יתפוגג כמו אד קלוש של משהו שבכל סיטואציה אחרת היה אולי”

“אפשר לקחת מאיתנו את החופשה השנתית בחו"ל, אפשר אפילו לסגור את נתב"ג, אבל לא תוכלו לקחת מאיתנו את ספרי הטיסה! ובכן, ברשותכן.ם אגדיר את "מסעודה" כספר הטיסה החביב עליי: קולח ממש, זורם בטיל, אפשר בלי קושי לסיים ביום, לא תת רמה, אבל בוודאי שלא ספרות מתוחכמת. מסעודה מספר את סיפורה של אישה יהודיה במרוקו, המתחיל בעולם של שידוכי נערה לגבר, לעיתים מבוגר עד מאוד, אותו עולם שבו השאלה מה מבקשת הנערה לעצמה, ובט”