מתבקש לומר: אח, איזו נפילה! (בנימת אכזבה קודרת כמובן, לא בנימת התפעלות). אבל אני לא אפול בפח יקוש זה, ואומר סתם, באגביות: ספר פ'סדר.
למה פ'סדר, למה לא בסדר, כפי שראוי לומר באתר אוהד עברית זה? כי בסדר נאמר מתוך הכרה שהספר לא טוב במיוחד וגם לא כזה שאינו ראוי לקריאה. פ'סדר, לעומת זאת, נאמר בקול מפטיר, נזרק מבין השפתיים כמו קליפה של פיצוחים.
<mark>מייקל קונלי</mark> הוא יצרן עשיר של ספרי מתח להמונים. לא הוט קוט

<mark>מייקל קונלי</mark> הוא סופר אמריקאי מצליח מאוד של ספרי מתח. כישרונו והצלחתו כמספר סיפורים קוהרנטיים, אמינים וכאלה שעוסקים בסוגיות חברתיות בוערות, ראויים לציון.

אבל קונלי איננו סופר גדול ולא כותב ספרות גדולה. אין תיאורים פיוטיים ואין טקסט שאינו פרגמטי . הייתי מכנה אותו סופר-עיתונאי. בהיותו קרוב מאוד לעבודת המשטרה, הוא מתנהל במשעולי החקירות כבקי וידען גדול. אבל, ובזה כוחו, הוא מתאר את הארגון הזה על יתר

לפעמים, כשעולה לנטפליקס סדרה שמבוססת על ספר שקראתי, אני מתפתה לצפות גם אם לא התלהבתי במיוחד מהספר.
קחו למשל את "הזוג המושלם". ספר בינוני למדי, דמויות קלישאתיות, תעלומת רצח עם פתרון מאכזב.
ואז עולה הסדרה לנטפליקס, ואני שכבר יודעת שמדובר במוצר בינוני - מתפתה.
למה? קודם כל, כי אני צופה בסדרות בעיקר תוך כדי גיהוץ או קיפול כביסה, וצריכה משהו קליל שלא דורש מאמץ או ריכוז לצפות בו תוך כדי. סדרה שמבוסס

כשניגשים לקרוא ספר המשך ליצירת מופת סוחפת כמו המשורר, הציפיות בשמיים. הזיכרון של ג'ק מקאבוי החד, המרדף הפסיכולוגי המתוח והכתיבה המבריקה של <mark>מייקל קונלי</mark> יצרו רף גבוה במיוחד. אלא שהדחליל מוכיח שוב כמה קשה לשחזר קסם ספרותי, וכמה מהר תקוות גדולות יכולות להפוך לאכזבה צורבת. הרושם הראשוני לא רק שהתקשה להחזיק מעמד, אלא הוא דרש מאמץ אדיר רק כדי להמשיך להפוך דפים.
הבעיה המרכזית של הספר אינה טמונה בעובדה שזה

<mark>מייקל קונלי</mark> יודע לכתוב!!
השנה היא 2016. הארי בוש, הבלש הפרטי השנון מתבקש להגיע לפגישה עם ויטני ואנס (85)
מיליארדר המבקש לבדוק אם בעבר הרחוק, בהיותו בן 18 נולד לו ילד מהמקסיקנית ויביאנה דוארטה שהייתה בת 16.
האיש שבסוף חייו נותר ערירי מבקש לדעת אם קיים יורש להונו.
"ניסיונו של בוש לימד אותו שכאשר מסתכלים אחורה על החיים, אנשים משתמשים בזכוכית מגדלת.
הכול נראה להם גדול, מוגבר. רומן קצר מהקול

כשניגשים לקרוא מותחן של <mark>מייקל קונלי</mark>, ובמיוחד לאחר היכרות מוקדמת עם יצירה יוצאת דופן כמו "המשורר", רף הציפיות מוצב במקום גבוה וברור מאוד. קונלי הוא ללא ספק אחלה סופר, והציפייה הטבעית היא למצוא מותחן פשע משומן, מהודק וחכם. במבחן המציאות, "אקו פארק" מתגלה כספר די טוב שמקיים את ההבטחה הקצבית שלו, אך הוא בוחר בנתיב שונה בתכלית – הוא מוותר מראש על עומק פסיכולוגי מורכב ומציע במקומו חקירה משטרתית ישירה, א

"חקירת רצח היא כמו עץ. עץ גבוה. עץ אלון. היא נשתלה וטופחה בקפידה על ידי המדינה, הושקתה ונגזמה כשעלה הצורך, נבדקה למחלות וטפילים מסוגים שונים. מערכת השורשים שלה מנוטרת כל העת בזמן שהיא מתפתחת מתחת לקרקע ונאחזת בה. לא חוסכים בהוצאות השמירה על העץ. המטפלים בו קיבלו סמכויות נרחבות כדי להגן עליו ולשרת אותו. ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי.ענפיו של ה

גם בי וגם בנצחיה פגעה מתקפת פיהוקים תוך כדי קריאת הספר. בשביל נצחיה הספר שימש ככדור שינה גנרי שהרדים אותה מרוב שיעמום. לטעמה, צריך היה לחלק את הספר לפיסות קטנות, לארוז אותו בקופסאות ולשווק אותו בהצלחה. בונדורמין ללא תופעות לוואי (אפשר גם לצרוך את הספר עם אלכוהול בלי להסתכן באובדן הכרה).
אני, לעומת זאת, פיהקתי מפני שלא יכולתי להניח את הספר מהיד, ויתרתי בגללו על כמה וכמה שעות שינה.
ובכן, פיהוקים ל

סוף סוף הושב כבודם האבוד של אנשי המחשבים, הרשתות ואבטחת המידע: לא עוד החנונים המגוחכים, המוזנחים חיצונית - אלה שתמיד עוזרים לגיבור הספר בפריצה למחשבים של הרעים אבל לא זוכים בנערה. מהיום גם לאנשי ה IT והסיסטם יש רוצח המונים משלהם: <mark>מייקל קונלי</mark> דאג לזה. ואנא אל תכעסו עלי: זה כתוב בעמודים הראשונים של הספר.

ספר מתח אמריקאי כלומר: עלילה המתקדמת לפיתרון בלי הסחות דעת מיותרות, אנחנו אמנם יודעים מראש מי