ביקורת ספרותית על טירוף - לטינו # מאת לאורה רסטרפו
ספר מעולה

---

אחד הספרים הטובים מבין אלה שקראתי לאחרונה.

קראתי את התקציר מאחורי הספר, ואני חייבת לציין שהוא לא עשה לי אפילו מעט חשק לקרוא אותו.
אז כמובן שחשבתי לוותר ואולי לא לקרוא אותו בכלל, כי הרי המדף שלי עוד מלא בספרים נפלאים שרק מחכים שאשאב אל תוכם, שאחשוב עליהם, שאזכור אותם.
מי שבאמת דחק בי לקרוא את הספר הוא חבר שלי, שקרא אותו לאט, פרס את הספר על פני שבועיים או יותר, רק כדי להמשיך ולדחות את קץ התענוג. הוא שיווק את הספר הרבה יותר טוב מן הכריכה האחורית, וכך התגלגלתי אל תוך סיפורה התמוה של אגוסטינה המטורללת ובעלה המטורף מאהבה אליה.
לפני שאתחיל לדבר על הספר ולשפוך את ליבי תוך כדי ספויילרים, אני אגיד לקוראים שעדיין לא דפדפו ב"טירוף" שהספר הזה הוא נוגע ללב, מלא בתיאורים מקסימים ולא מייגעים, בתובנות, באהבה ובעיקר בסיפור טוב.
כל שאר האנשים שקראו את הספר מוזמנים להמשיך לקרוא, לחלוק עלי ולספר לי על תובנותיהם שאשמח לשמוע.

אני כלכך אהבתי את מבנה המשפטים הזורם והבלתי נקטע, את המונולוגים והדיאלוגים שממשיכים אחד את השני בזרימת אין קץ, גם בלי מרכאות, נקודותיים או שאר אמצעים של סופרים בימינו להדגיש שמדובר בדמות שמדברת, חושבת או שותקת.
אהבתי גם את העובדה המבלבלת שלעיתים קרובות הסופר בוחר לעבור באופן חד מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, בלי התראה מוקדמת, בלי פסיחה, פשוט באותה צורה זורמת שלא נקטעת לעולם.

במהלך כל הספר הלהיבו אותי הדמויות, המילים והמשפטים וכל הדברים שלמדתי מהספר ועל עצמי בעקבות הקריאה שלו.
הייתי רחוקה רק כמה דפים מהסוף וחיכיתי שהוא יספק את אנחת הרווחה שלה אני זקוקה, איזו סגירת מעגל עם הטירוף של אגוסטינה, אולי פתירה של הבעיה הכלכך קשה באופייה, שהופך אותה לכלכך מיוחדת ונוגעת ללב.
לכן הסוף שקיבלתי איכזב אותי, הוא הרגיש לי סתמי וריק, בעיקר כי במהלך הספר מסופר על כמה שמשפחתה של אגוסטינה תמיד שומרת על עצמה כלכך טוב מן האמת ומהשלכותיה בעזרת שקרים יפים שמקלים על מהלך חייהם. הרגשתי שהסוף הוא מן שקר, מן התעלמות- כמו שאגוסטינה כלכך רגילה מהבית- מהטירוף.
אגילר ממהר לחזור לחיים הנורמלים ומודה עליהם, הוא לא רוצה ולא מוכן להתעסק בזה יותר.
זה מדהים שהוא מקבל אותה כלכך ואוהב אותה, אבל הטירוף עוד שוכן באגוסטינה וזאת כנראה לא הפעם האחרונה שלאגוסטינה יהיה התקף כזה, ואולי חמור ממנו.

ואז הגעתי לתובנה המצמררת שגרמה לי לתפוס את הסוף בצורה שונה והיא:

הספר מדבר על הטירוף של אגוסטינה, אבל הטירוף שלה הוא לא העיקר. הטירוף האמיתי פה הוא האהבה של אגילר אליה, שמוצגת במהלך כל הספר למרות שאישתו רכשה רק שינאה ובוז אליו במהלך כל שגעונה, הוא נלחם להחזיר אותה, נלחם לגלות אותה ולשחרר אותה למרות שלא הייתה כל ערבות שהיא אי פעם תחזור אליו.
האהבה שלו היא מודעת וכואבת כלכך, זה מה שמטורף בה. אגילר דבק באהבה שלו אליה, בזיכרונות שלו מאגוסטינה לפני המאורע האפל, בכל דבר שאיפשר אחיזה ולעיתים אף בערפל. הוא לא ראה יותר כלום, מול עיניו עמדה רק היא - אגוסטינה.

זה הטירוף שלו- על שהוא אוהב אותה כלכך. ואם המרכז הוא האהבה שלו כלפיה אז הסוף מסמל את זה נהדר, הוא עונב את אות האהבה שלו. עניבה, ועוד אדומה. זה כמו כדי להעיר את טירופו של שור זועם. והאהבה שלו גם חונקת אותו. אוי זה נפלא.
ובנוסף הניגוד הזה של האהבה שלו אליה לעומת האהבה שכל שאר הדמויות בספר העניקו לה : אהבה קרה, אהבה מותנית, אהבה בוגדנית, אהבה תלויית נסיבות.. ורק הוא אוהב אותה לנצח וללא תנאים.

את הספר הזה אני לא קוראת בפעם האחרונה.

» ביקורות נוספות של גברת פלפלת
» ביקורות נוספות על טירוף - לטינו #