<mark>קנוט המסון</mark> נולד בנרווגיה ב-1859 ואת ספרו רעב פרסם ב-1890 בהיותו בן 31. ספר זה זכה לתפוצה נרחבת. בספר תיאורים מחייו שלו, חיי עוני מרוד.
הספר הוא נובלה של 176 עמודים בפורמט הקטן של שוקן. באותם 176 עמודים מספר הגיבור על ירידה איטית ומייסרת אל תהומות הייאוש. מטעות קטנה בתאריך אצל מי שאצלו עבד כמנהל חשבונות הוא מפוטר ומוצא עצמו מתפרנס ככותב מאמרים לעיתונים שונים.
נורווגיה היא היום מדינת רווחה עשירה.

למרות שאהבתי והושפעתי מאד, רוצה להתייסר בשתי הסתייגויות. מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות, כותב רומן על רעב ועוני. הוא כותב אותו ב-1890 ימים שבהם אירופה מחפשת את דרכה וצמאה לגבש דעה מול שאלת מעמדות ופרולטריון ושיוויון, רעיון הסוציאליזם מתפשט ברחובות (רעיון נקי עדיין, לא דלק לדיקטטורות), הקוראים מחפשים עזרה לעכל ולבחור את הדרך, מן הסתם, ובכל זאת, הסופר שמקדיש את הטקסט כולו לרעב ולאבטלה ולעוני לא

יום לאחר חזרתנו מטיול משפחתי בעין גדי, חליתי בשיגלה.
הייתי בת 12 ארוכה ורזה, אצנית מתחילה וכבר הובטחו לי גדולות ונצורות בתחום האתלטיקה. מורתי רשמה אותי לתחרויות שונות בין בתי הספר והתברגתי בקלות יחסית למקומות הראשונים. הייתי איילה קלת רגלים, סוסה אצילית, בת הצבי של דואר ישראל הרבה לפני שקיבל רגליים קרות והתחיל להתרשל בעבודתו.
אך הכל השתנה כאמור באותו סוף שבוע גורלי בו השתובבתי בבריכת הקיבוץ ועמד

במקריות של עיתוי מושלם, מאמר זה שבמרכזו רעב יוצא שבסמוך לצום כיפור שמטרתו רעב, אך הרעב של יום כיפור הוא כאין וכאפס לעומת הרעב שעליו נדון בקרוב. למעשה, אני חושב שאפשר להגיד בהכללה שמעולם לא חשנו רעב. לא רעב אמיתי, בכל אופן. קירקרו בטנינו בעוז, וגם השפתיים יבשו, נלחשנו ועייפנו, אך לא רעבנו באמת ובתמים.

קראתי ספר על רעב, ושמו "רעב" וכתב אותו <mark>קנוט המסון</mark> וכל כולו פשוט רעב כזה, נורא, ובמרכזו אדם אחד

פאן של <mark>קנוט המסון</mark> הרגיש לי כמו חלום.

זהו איננו רומן הבנוי סביב עלילה במובנה הקלאסי, אלא סביב תנודה נפשית תזזיתית ומשתנה מעמוד לעמוד. המסון מתאר את הלך רוח, המוזיקה פנימית של בדידות ותשוקה. הוא מנסה ללכוד את הרגע שבו נפש האדם חדלה להיות יציבה ומתחילה להיסחף אחר דחפים, חרדות, גחמות ורגישויות שאין להן שפה מסודרת. משום כך הקריאה בפאן דומה לעיתים לשיטוט בתוך יער ערפילי שבו הטבע והאדם מתמזגים זה בזה ע

כמעט לאורך כל קריאת הספר הזה הדהד בראשי השיר "שדות שבעמק, קדמוני הלילה וריח הזבל ניחוח חציר.." כאשר ברקע קולות דפיקות המכושים של חלוצי הארץ.
למעשה זהו ספר שמוקדש כולו לאתוס כיבוש האדמה.
אל אדמות נורווגיה, אל ההרים, הביצות, היערות והמישורים הולך לו יצחק, גבור הספר, גבר חסון ולא נאה במיוחד, על מנת להגשים את עצמו בכיבוש הישימון הצפוני. זהו איזור שאין בו תנועה מלבד חיות הבר והלאפים הספורים שעוברים

מעולם לא קראתי ספר של <mark>קנוט המסון</mark> וספר זה הוא הראשון שלו שאני קורא. שמעתי כמובן על <mark>קנוט המסון</mark> גם לפני-כן ככלות הכל האיש זכה בשנות העשרים בפרס נובל לספרות... אבל האמת שמעולם לא ניסיתי לחפש את ספריו! כיוון שידעתי שהאיש היה אוהד של גרמניה הנאצית ותמך גם בקוויזלינג הנאצי ראש ממשלת הבובות הנורווגית בזמן מלחמת העולם השניה... אבל בכל זאת כשהגיע אליי במקרה הספר הזה גברה עליי סקרנותי והתחלתי לקרוא בו...
וב

רוח של זמנים עברו, סיפור פשוט על איכרים, עבודה וערכים. הכתיבה קולחת ופשוטה. <mark>קנוט המסון</mark> זכה בפרס נובל על ספר זה, מצד שני היה נאצי מובהק וגם על כך שילם מחיר כבד.

הרצון שלי לקרוא את 'רעב' של <mark>המסון</mark> נרקם בדרך לא שגרתית, דרך קריאה של ספר עיון על אחד המיוחדים שבתלמידי הרב קוק. אותו תלמיד כתב ביומנו, בסביבות שנת 1907, כך: "וביותר הרביתי לקרוא ספרים בעלי תום פילוסופי חברתי, תרגומי ספרי הצרפתים (רוסו, קונט, טן), והאנגלים (ספנסר), וכן החומרניים (הקט), והסוציאליסטים הגרמנים (---), גם הספרות היפה ביחוד של השוודים, בקוראי את 'רעב' של <mark>המסון</mark>, מצאתי לי חבר" (מדובר כנראה