“קנוט המסון נולד בנרווגיה ב-1859 ואת ספרו רעב פרסם ב-1890 בהיותו בן 31. ספר זה זכה לתפוצה נרחבת. בספר תיאורים מחייו שלו, חיי עוני מרוד. הספר הוא נובלה של 176 עמודים בפורמט הקטן של שוקן. באותם 176 עמודים מספר הגיבור על ירידה איטית ומייסרת אל תהומות הייאוש. מטעות קטנה בתאריך אצל מי שאצלו עבד כמנהל חשבונות הוא מפוטר ומוצא עצמו מתפרנס ככותב מאמרים לעיתונים שונים. נורווגיה היא היום מדינת רווחה עשירה.”

“למרות שאהבתי והושפעתי מאד, רוצה להתייסר בשתי הסתייגויות. מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות, כותב רומן על רעב ועוני. הוא כותב אותו ב-1890 ימים שבהם אירופה מחפשת את דרכה וצמאה לגבש דעה מול שאלת מעמדות ופרולטריון ושיוויון, רעיון הסוציאליזם מתפשט ברחובות (רעיון נקי עדיין, לא דלק לדיקטטורות), הקוראים מחפשים עזרה לעכל ולבחור את הדרך, מן הסתם, ובכל זאת, הסופר שמקדיש את הטקסט כולו לרעב ולאבטלה ולעוני לא”

“יום לאחר חזרתנו מטיול משפחתי בעין גדי, חליתי בשיגלה. הייתי בת 12 ארוכה ורזה, אצנית מתחילה וכבר הובטחו לי גדולות ונצורות בתחום האתלטיקה. מורתי רשמה אותי לתחרויות שונות בין בתי הספר והתברגתי בקלות יחסית למקומות הראשונים. הייתי איילה קלת רגלים, סוסה אצילית, בת הצבי של דואר ישראל הרבה לפני שקיבל רגליים קרות והתחיל להתרשל בעבודתו. אך הכל השתנה כאמור באותו סוף שבוע גורלי בו השתובבתי בבריכת הקיבוץ ועמד”

“כמעט לאורך כל קריאת הספר הזה הדהד בראשי השיר "שדות שבעמק, קדמוני הלילה וריח הזבל ניחוח חציר.." כאשר ברקע קולות דפיקות המכושים של חלוצי הארץ. למעשה זהו ספר שמוקדש כולו לאתוס כיבוש האדמה. אל אדמות נורווגיה, אל ההרים, הביצות, היערות והמישורים הולך לו יצחק, גבור הספר, גבר חסון ולא נאה במיוחד, על מנת להגשים את עצמו בכיבוש הישימון הצפוני. זהו איזור שאין בו תנועה מלבד חיות הבר והלאפים הספורים שעוברים”

“קנוט המסון נולד בנרווגיה ב-1859 ואת ספרו רעב פרסם ב-1890 בהיותו בן 31. ספר זה זכה לתפוצה נרחבת. בספר תיאורים מחייו שלו, חיי עוני מרוד. הספר הוא נובלה של 176 עמודים בפורמט הקטן של שוקן. באותם 176 עמודים מספר הגיבור על ירידה איטית ומייסרת אל תהומות הייאוש. מטעות קטנה בתאריך אצל מי שאצלו עבד כמנהל חשבונות הוא מפוטר ומוצא עצמו מתפרנס ככותב מאמרים לעיתונים שונים. נורווגיה היא היום מדינת רווחה עשירה.”

“למרות שאהבתי והושפעתי מאד, רוצה להתייסר בשתי הסתייגויות. מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות, כותב רומן על רעב ועוני. הוא כותב אותו ב-1890 ימים שבהם אירופה מחפשת את דרכה וצמאה לגבש דעה מול שאלת מעמדות ופרולטריון ושיוויון, רעיון הסוציאליזם מתפשט ברחובות (רעיון נקי עדיין, לא דלק לדיקטטורות), הקוראים מחפשים עזרה לעכל ולבחור את הדרך, מן הסתם, ובכל זאת, הסופר שמקדיש את הטקסט כולו לרעב ולאבטלה ולעוני לא”

“יום לאחר חזרתנו מטיול משפחתי בעין גדי, חליתי בשיגלה. הייתי בת 12 ארוכה ורזה, אצנית מתחילה וכבר הובטחו לי גדולות ונצורות בתחום האתלטיקה. מורתי רשמה אותי לתחרויות שונות בין בתי הספר והתברגתי בקלות יחסית למקומות הראשונים. הייתי איילה קלת רגלים, סוסה אצילית, בת הצבי של דואר ישראל הרבה לפני שקיבל רגליים קרות והתחיל להתרשל בעבודתו. אך הכל השתנה כאמור באותו סוף שבוע גורלי בו השתובבתי בבריכת הקיבוץ ועמד”

“כמעט לאורך כל קריאת הספר הזה הדהד בראשי השיר "שדות שבעמק, קדמוני הלילה וריח הזבל ניחוח חציר.." כאשר ברקע קולות דפיקות המכושים של חלוצי הארץ. למעשה זהו ספר שמוקדש כולו לאתוס כיבוש האדמה. אל אדמות נורווגיה, אל ההרים, הביצות, היערות והמישורים הולך לו יצחק, גבור הספר, גבר חסון ולא נאה במיוחד, על מנת להגשים את עצמו בכיבוש הישימון הצפוני. זהו איזור שאין בו תנועה מלבד חיות הבר והלאפים הספורים שעוברים”