קנוט המסון נולד בנרווגיה ב-1859 ואת ספרו רעב פרסם ב-1890 בהיותו בן 31. ספר זה זכה לתפוצה נרחבת. בספר תיאורים מחייו שלו, חיי עוני מרוד.
הספר הוא נובלה של 176 עמודים בפורמט הקטן של שוקן. באותם 176 עמודים מספר הגיבור על ירידה איטית ומייסרת אל תהומות הייאוש. מטעות קטנה בתאריך אצל מי שאצלו עבד כמנהל חשבונות הוא מפוטר ומוצא עצמו מתפרנס ככותב מאמרים לעיתונים שונים.
נורווגיה היא היום מדינת רווחה עשירה.

הרצון שלי לקרוא את 'רעב' של המסון נרקם בדרך לא שגרתית, דרך קריאה של ספר עיון על אחד המיוחדים שבתלמידי הרב קוק. אותו תלמיד כתב ביומנו, בסביבות שנת 1907, כך: "וביותר הרביתי לקרוא ספרים בעלי תום פילוסופי חברתי, תרגומי ספרי הצרפתים (רוסו, קונט, טן), והאנגלים (ספנסר), וכן החומרניים (הקט), והסוציאליסטים הגרמנים (---), גם הספרות היפה ביחוד של השוודים, בקוראי את 'רעב' של המסון, מצאתי לי חבר" (מדובר כנראה

למרות שאהבתי והושפעתי מאד, רוצה להתייסר בשתי הסתייגויות. מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות, כותב רומן על רעב ועוני. הוא כותב אותו ב-1890 ימים שבהם אירופה מחפשת את דרכה וצמאה לגבש דעה מול שאלת מעמדות ופרולטריון ושיוויון, רעיון הסוציאליזם מתפשט ברחובות (רעיון נקי עדיין, לא דלק לדיקטטורות), הקוראים מחפשים עזרה לעכל ולבחור את הדרך, מן הסתם, ובכל זאת, הסופר שמקדיש את הטקסט כולו לרעב ולאבטלה ולעוני לא

יום לאחר חזרתנו מטיול משפחתי בעין גדי, חליתי בשיגלה.
הייתי בת 12 ארוכה ורזה, אצנית מתחילה וכבר הובטחו לי גדולות ונצורות בתחום האתלטיקה. מורתי רשמה אותי לתחרויות שונות בין בתי הספר והתברגתי בקלות יחסית למקומות הראשונים. הייתי איילה קלת רגלים, סוסה אצילית, בת הצבי של דואר ישראל הרבה לפני שקיבל רגליים קרות והתחיל להתרשל בעבודתו.
אך הכל השתנה כאמור באותו סוף שבוע גורלי בו השתובבתי בבריכת הקיבוץ ועמד

במקריות של עיתוי מושלם, מאמר זה שבמרכזו רעב יוצא שבסמוך לצום כיפור שמטרתו רעב, אך הרעב של יום כיפור הוא כאין וכאפס לעומת הרעב שעליו נדון בקרוב. למעשה, אני חושב שאפשר להגיד בהכללה שמעולם לא חשנו רעב. לא רעב אמיתי, בכל אופן. קירקרו בטנינו בעוז, וגם השפתיים יבשו, נלחשנו ועייפנו, אך לא רעבנו באמת ובתמים.

קראתי ספר על רעב, ושמו "רעב" וכתב אותו קנוט המסון וכל כולו פשוט רעב כזה, נורא, ובמרכזו אדם אחד

זה לא ספר עצוב, ועם זאת הוא אחד העצובים שקראתי בחיי. אולי זה כן ספר עצוב.

אם לתאר את העלילה במשפט: ספר על בנאדם שבור. הרעב כאן הוא משני, למרות שאין ספק שמבחינה פיזיולוגית רעב כה קיצוני כפי שמתואר בספר יכול להוביל לטירוף שכזה.

אבל זה בסה"כ ספר על בנאדם שבור, ועל חלומות ילדות שגוועים לאט לאט אחריו.

הרעב? הרעב הוא סתם תירוץ. הרעב מזכך. הרעב הורג.