ככה זה אצלנו, אחרי כל פאנץ' לא מצחיק, מגיעה השורה הפולנית: "באידיש זה הרבה יותר טוב". לא יודע, אבל השורה הזאת לפחות נשמעת הרבה יותר רע בעברית.

יהיה איך שיהיה, כמו שנהג רבינו שלום עליכם לומר, אם לא גדלתם על התפיסה הקמאית הזו שמגדירה 'הומור' ו'אידישקייט', רק את מה שקרה במרחב שבין תחוממוישב באוקריאנה ועד מרכז גרמניה, תתקשו להבין את ההפתעה שהייתה לי בקריאת הספר הזה 'הירח ירוק בוואדי'. לא רוצה להית

זה הספר השני שאני קוראת של <mark>דודו בוסי</mark>.
ירח ירוק בוואדי, היה טוב, אך הספר הזה לדעתי יותר זורם, סוחף ומוצלח.

הכתיבה פשוטה ועממית, רוב התיאורים משעשעים ומצחיקים, במקביל יש לא מעט אלימות מילולית ופיזית.

אלי גיבור הספר, שכינויו "שמניה" (בגלל היותו שמן מאוד) עובר בחייו טלטולים רבים, הרצון שלו לרזות ולמשוך אליו תשומת לב, המאבק שלו עם אמו ובן זוגה, עם אביו, בבית ספר, עם נערה שלומדת איתו והוא מוכן לע

נזימה ורחמים זוג יוצאי עירק נשואים שנים רבות ולא מצליחים להביא ילד לעולם. יום אחד ראתה נזימה סרט מצרי מהסרטים שהיו מוקרנים בימי שישי והזוג שבסרט כמותם שנים רבות לא הביאו ילדים לעולם עד שהתגלה שהבעיה נובעת מעקרות הגבר, מה שהביא את נזימה למסקנה שהבעיה בבעלה ולאחר שעבר טיפולים הביאו לעולם את בנם עובדיה לאחר 14 שנות נישואין. ילד זה היה משוש חיה וכל שמחתה. היא קיבלה את משוגותיו ופינקה אותו ללא גבולות.

***


לפעמים סופרים נהדרים הם חרא של אנשים, ואנשים נפלאים הם סופרים גרועים מאוד. אני לא יודע איזה מין אדם הוא הסופר <mark>דודו בוסי</mark>, אבל הספר הזה לא טוב בעיניי.
אל <mark>דודו בוסי</mark> התוודעתי, כמו רבים אחרים, דרך הסדרה "מחוברים". בכנות, לא חיבבתי את הדמות שהצטיירה לי עוד מהרגע הראשון, ואני עדיין סבור שמדובר בשגיאת ליהוק (כמו גם לואיס אדרי). לא קיבלתי ממנו שום דבר חדש, לא התרגשתי ולא התפעלתי, ותהיתי מה האיש ה

כשהייתי ילדה קטנה, רציתי להתבגר מהר ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם הכל. כשהתעלפתי בבדיקות דם, זה רק גרם לי לרצות להגיע שוב ושוב, לא להזיז את העיניים מהמחט גם כשהלב דופק בטירוף, מתוך איזו תפיסה ילדית, נאיבית, אמיצה, של "הפעם זה לא ישבור אותי". כשראיתי איך מקללים ומרביצים לילדים החלשים בכיתה ליד, נשכתי חזק את השפתיים והרגשתי את אותו לב דופק בהיסטריה וגם אז לא הסטתי את המבט, ונשבעתי לעצמי שאתמו

קראתי לאחרונה כמה ספרים אודות אנשים שמזלם לא שפר עליהם בחיים.
הם נולדו למשפחות הלא נכונות, גדלו בשכונות עוני, עברו התעללות נפשית ו\או מינית מהוריהם או מסביבתם אך למרות הכל זקפו ראשם והצליחו לשרוד.
הקריאה ביצירות אלו קולחת בדרך כלל, השפה עסיסית ומתובלת בסלנג מקומי, הטיפוסים צבעוניים ומוקצנים: ישנו "הערס" המקומי בעל אופי עברייני שמקלל כל מה שזז ובת זוגו הנשרכת אחריו, קולנית לא פחות ממנו ולבושה במי

המשך עלילות עלובי החיים של <mark>דודו בוסי</mark>. 'תמונות תיקוואיות'.
נועם, יוצר דוקומנטרי יליד השכונה מחפש דמויות לסרטו החדש, הוא מוצא כקורבן את יוסי - שהיה בוריס בעברו ואת כריסטינה, היפים והאמיצים, מנסים להחלץ מהביוב שהוא חייהם. והוא מפעיל עליהם מניפולציות מרושעות העיקר שיצא סרט טוב, ועל הדרך מחריב את חייהם.
דמויות משנה סטריאוטיפיות וקצת חיוורות. חסרה קצת האותנטיות של ספרו הראשון 'הירח ירוק בוואדי', הרגי

הכתיבה ייחודית, ישראלית מאד. או שאוהבים או שלא. אני נהנתי אבל עד גבול מסוים. בערך באמצע הספר ניתן לומר ש"הבנתי את הפואנטה" - נזימה מסכנה ומעוררת חמלה, הבן שלה עובדיה הוא "משתכנז", האב רחמים הוא מתעלל סידרתי ובקיצור דמויות קומיות ודרמתיות בעת ובעונה אחת, אך בלי עומק רב ודי צפויות. אז הפסקתי באמצע ולא אקרא עוד מספריו של <mark>דודו בוסי</mark> כי אני חושבת שהכתיבה תהיה דומה וצפויה בכל הספרים. עדיין אני חושבת שהספ

ספר חזק, מטלטל ומזעזע בקיצוניותו . מסוג הספרים שנצרבים בלב . ספר חובה לכל העוסקים בחינוך, עבודה סוציאלית , עובדי רווחה ועוד , אבל לא רק... הסופר <mark>דודו בוסי</mark> לוקח את העלילה והדמויות עד לקצה באופן שאינו נותן מנוחה אף לרגע . העלילה מתוארת מנקודת מבט של נער בן 15 "פרא אציל" ספוג טינות וכעסים שהפך בן לילה לבוגר שלא מרצונו. הוא חווה על בשרו אירועים קשים ,בתוך משפחתו השסועה ,שהביאוהו אל עברי פי פחת ופעם