בטיסה חזרה לישראל הציפו אותי כמה זיכרונות ילדות. כשהייתי בן שש או שבע אבי החילוני עשה לי מבחן שנקרא "דרך החיים". הוא הושיב אותי אל השולחן במטבח והתיישב מולי. אמא שלי עמדה ליד המקרר והתבוננה. בפינת השולחן הוא הניח ערכת תפילין ולצדה שטר מגוהץ של עשר לירות. על-פי המסורת המשפחתית, אם אושיט את ידי אל התפילין, אגדל כאדם מאמין, צנוע ועניו. ואם אל שטר הכסף, אזי ענייני רוח וענווה רחוקים ממני מרחק רב, ולכן יהיה על אבי לנהוג בי בקפידה יתרה. את חוקי "המשחק" הזה ידעתי רק בדיעבד.
"עכשיו, יא איבני, תבחר לך דרך חיים," הוא אמר, והוסיף, "דרך תורה ואמונה," מצביע על התפילין, "או דרך החרא בַּלֶבֶּן," מפנה את אצבעו אל שטר הכסף. הבטתי בתפילין, ואחר-כך הפניתי את מבטי אל השטר המגוהץ. העליתי חיוך, הושטתי יד אל ערכת התפילין, אחזתי בה ומיהרתי לדלת היציאה.
"תחכה רגע, איפה אתה בורח?" רעם קולו של אבי, לקול צחקוקיה העליזים של אמי. "יֵצא לנו רב גדול," שמעתי אותה אומרת לו מאחור. אחרי שעה ארוכה הוא מצא אותי יושב על ספסל ציבורי במגרש משחקים, ממולל בהנאה באצבעותי שטר של חמישים לירות. הוא שאל אותי היכן ערכת התפילין ומאין הגיע לידי שטר הכסף. הסתכלתי עליו ואמרתי בהתרגשות שמכרתי את ערכת התפילין לנפתלי, בעל החנות לתשמישי קדושה, ושקיבלתי עליה "פי חמש ממה שרצית לתת לי".
אבי ההמום אמר לי שהוא רק בחן אותי, ולא עשה אתי עסקים.
"לא נכון," התבכיינתי, "אתה אמרת לי מה לבחור ואני בחרתי."
"יא וַחש!" הוא צעק, וחטף את השטר מידי. פרצתי בבכי.
הוא נשא אותי בזרועותיו עד לחנות לתשמישי קדושה. כשהגענו הוא דפק על הדלפק ותבע מנפתלי את ערכת התפילין "שקנית בערמומיות מהבן שלי". נפתלי המבוהל אמר, "אבל הילד שלך הגיע לחנות עם התפילין ואמר לי שאתה בעצמך שלחת אותו למכור לי אותם בחמישים לירות."
"זה עולה יותר ממאתיים לירות, יא כַּלבּ!" אבא שלי זרק את השטר על פרצופו המחוטט של נפתלי ופקד עליו להחזיר את התפילין, אחרת ירסק לו את העצמות. נפתלי המסכן מיהר להחזיר את הערכה לאבי. כשהגענו הביתה סיפר אבי לאמי על העסקה שביצעתי עם בעל חנות התשמישים. אמי פרצה בצחוק ואספה אותי אל בין זרועותיה. היא אמרה לאבי שכנראה נועדתי להיות סוחר גדול, ושירשתי את הגֶנים של אבא שלה, סוחר התכשיטים. אבא שלי אמר שהוא לא מאחל לי חיים של סוחר, כי לסוחרים אין מנוחה בלב, וחוץ מזה, הם שקרנים גדולים. באמצע הלילה התעוררתי מאותו חלום קבוע ומפחיד. שוב פעם עלי בבא וארבעים השודדים התנפלו עלי באמצע הרחוב ושדדו ממני את הכסף שפילחתי מהארנק של אמא שלי. הלכתי לכיוון חדר השינה של הורי. הצצתי דרך חור המנעול וצותתתי לשיחתם. אמי המליצה לאבי לקבל את נטיותי המסחריות והחומריות בנחת, "כי הוא כזה ולא יעזור כלום".
אבי שאל אותה מאין לה הביטחון שכישרוני הגדול הוא במסחר ולא, נניח, בציור (על קירות חדרי היו תלויים אז כמה איורים - מרשימים, לדעת הורי - ששרבטתי בתקופת הגן).
"יום אחד הילד חזר עם ערימה גדולה של גולות." אמא שלי צחקקה והוסיפה, "שאלתי אותו מאיפה לו כל-כך הרבה גולות. אמר לי, `נקנקתי את הגולות של כולם.` שאלתי, `מה זה נקנקתי? מה זאת המילה הזאת?` אמר לי, `ניצחתי אותם והרווחתי להם את כל הגולות, ולזה קוראים נקנקתי.` אמרתי לו, `ומה אתה חושב לעשות עם כל-כך הרבה גולות?` אמר לי, `במכולת של רפי, כל גולה חרסינה חדשה עולה לירה, וגולה פושטית חצי לירה... אז מחר אני מוכר אותן בחצי מחיר.` הוא הראה לי את השקית עם הגולות ואמר, `תראי, הן חדשות כמעט לגמרי... ישתלם לכולם לקנות אותן בחצי מחיר, נכון?` שאלתי אותו, `מי זה כולם, למי תמכור הגולות?` אמר לי, `לאלה שנקנקתי אותם.`"
שניהם פרצו בצחוק.
כשנרגעו אמר אבי שהוא מקווה שהנטייה הזאת למסחר לא תשחית אותי.
"האמת, לפעמים הוא קצת מגזים," אמרה אמא שלי.
אבי ליטף את שפמו ותלה בה מבט מודאג. "מה זאת אומרת מגזים?"
אמא שלי בהתה בתקרה ושתקה.
"למה את שותקת?" הוא הרים מעט את קולו.
היא הביטה בעיניו וליטפה את לחיו. "אתה מבטיח לי שלא תרים עליו יד?" שאלה.
"למה? מה כבר הוא עשה? הוא גנב משהו ממישהו?"
"לא, לא, חס וחלילה. הוא לא גנב כלום," ניסתה להרגיעו.
"אז מה קרה? מה כבר הוא עשה?"
"קודם תבטיח לי שלא תרים עליו יד, ורק אחר-כך אספר לך מה התכשיט הזה..."
"טוב, טוב, נזימה, אני מבטיח," קטע אותה. "את יודעת שאני לא מרים עליו יד... אף פעם לא הרמתי עליו יד. ארבע-עשרה שנים חיכינו לו. אין לך ממה לפחד, זה הבן שלי, הוא בשר מבשרי. ועכשיו תגלי לי מה כבר הוא עשה."
"זה קרה לפני ארבעה חודשים. אתה לא מאמין איזה ממזר אנחנו מגדלים... המורה תפסה אותו מוכר לילדים תמונות של בחורות ערומות."
אבא שלי פער את עיניו. "מאיפה יש לו תמונות כאלה?"
"זה לא בעיה להשיג. מוכרים את זה בקיוסקים."
"ומי זה האִבּן אל-גַחבָּה שמכר לו את הזבאלה הזה?!"
"הוא לא קנה את זה. לא מוכרים את זה לילדים. הוא מצא את זה ליד פח הזבל של השכנים."
"מי מהשכנים?"
"מה זה חשוב, רחמים. מה זה באמת חשוב איפה הוא מצא את זה ולמי העיתון הזה היה שייך."
אבי חשד בצדק בזוג השכנים נירה וירמיהו, שכל לילה הגיעו האנחות שלהם, בעיקר של נירה, לאוזניים של כל דיירי הבניין. אבא שלי אמר, "יימח שימוֹ הירמיהו הפושטק הזה, שקונה עיתונים מלוכלכים, ויימח שימה וזכרה של נירה הגַחבָּה בִּנת אל-גַחבָּה שמקלקלת לכל השיכון גם את השינה וגם את הילדים."
כשהפסיק לקלל שאל אם היא דאגה להעניש אותי.
"המורה ואני הענשנו אותו מספיק, תאמין לי."
"איזה עונש נתתם לו?"
"קודם כול היא החרימה לו את הכסף והתמונות. ובשביל הילד זה אסון גדול לאבד כסף. חוץ מזה איימתי עליו שאם יחזור על זה, אני אגלה לך הכול, ואז זה יהיה רע מאוד. הפחדתי אותו. אמרתי לו שאתה תרביץ לו. עובדיה נבהל והבטיח שלא יחזור על המעשה הזה לעולם."
אבי נאנח ואמר שלא כך תיאר אותי בדמיון. הוא חלם לגדל ילד צנוע ועניו שמסתפק במועט. אמי אמרה לו שהחלום הזה מוּנע על-ידי רגשי האשם שהוא, אבא שלי, נושא עליו מאז מותם של הוריו, שהיו דתיים. אבא שלי מעריך שהוריו מתו מצער משום שהוא ושלושת אחיו הבוגרים הסירו את הכיפות מראשיהם.
הוא נשך את שפתיו והנהן בהסכמה.
"יאללה, יא רחמים, צריך לישון, מחר אתה צריך להתעורר מוקדם," אמרה אמי.
כשעצמו את עיניהם פתחתי את הדלת, נכנסתי למיטתם ונשכבתי ביניהם.
"כל יום אותו סיפור?!" פקח אבי את עיניו ונזף בי, "מתי כבר תישן בחדר שלך ותיתן לנו לישון כמו בני אדם?"
"כשלא אפחד יותר," אמרתי.
"ומתי זה יקרה סוף-סוף?" שאלה אמא שלי בחיוך.
"כשיהיה לי אלף ג`ובות," אמרתי, עצמתי את עיני ונרדמתי בין זרועותיה הדקיקות.
למחרת שלח אבי את אמי לרשום אותי לבית-ספר דתי חרדי בניהולו של רבי שמעון האימתני, ששריקת קנה החִזרן שבידו וצווחות תלמידיו המוכים מפורסמות יותר מחוכמתו. לאבא שלי אף פעם לא היה לב להרים עלי יד.