“זה שדודו בוסי יודע לכתוב, ידעתי מזמן. את "פרא אציל" קראתי בעידן שבו עדיין החשבתי את עצמי לצעיר, ולאחרונה גם נתקלתי בפירסום של איזה טרנד צפונבוני ולפיו - הנ"ל עורך סדנאות לכתיבה יוצרת בביתו הפרטי (!), לכל אלה המוכנים להיפרד מאי-אילו שקלים חדשים + מע"מ בתמורה לתענוג. סכומים לא מבוטלים, כך נאמר.
כך או כך ובתקווה שלא יובן שאני נגד סיפורים קצרים באופן עקרוני (לא חיבבתי במיוחד את ספרה האחרון של אליס מונרו, גם לא את הקובץ שיצא השנה כמחווה לארתור מילר ואפילו לא את "צינורות" של אתגר קרת), ספרו זה של בוסי מסיים אצלי בציון "בסדר". "חביב". "מעורר חיוכים לפרקים". "לא מזיק". אם בכלל היו קיימות קטגוריות כאלה באתר. וכל זאת למה ? מכיוון שכמו ספרים דומים לפניו, גם "בסמטאות" אינו אחיד ברמתו; יש סיפורים באמת נהדרים, עם פואנטה, טוויסט נחמד, איזה מוסר השכל בסופם. הסיפור האחרון, למשל, פשוט קורע לב. אלא שיש אחרים, לעומת זאת, רבים מדיי לטעמי, שהם פשוט סתם. בוסי מעיד בעצמו על עצמו באחד מהקטעים הפותחים את הספר ומתאר מצבים שבהם הדד-ליין מטעם עורך העיתון ("העיר") הלחיץ אותו והוא (בוסי) הרגיש חייב לייצר כבר משהו... אני מוכן להמר בסיכון נמוך על הסיפורים "שחוו" את הקטע הזה.
בנוסף, כל הניסיונות האלה של חצי עולם ואשתו בארץ הזו (בוסי, אוז ועוד חמישים), לספר מעשיות מצחיקולות שיוכיחו לכאורה את השתייכותם החד-משמעית לתרבות 'הגטו' -בדומה, למשל, לחברס' האפרו-אמריקאים מכל מיני שכונות פרבריות קשות-יום ביו.אס.איי- זה גם מגוחך וגם יצא כבר מרוב החורים. כי מה הקטע מה ? טיפוסים צבעוניים יש בכל מקום, זה נכון; אבל לבוא ולצייר לי מציאות כאילו ששכונת התקווה זה הקוטב השני של תל אביב ואין בכלל תקשורת ביניהם, זה די מצוץ מהאצבע לדעתי. זה טווח הליכה, הלו !...
נראה, אולי יום אחד גם אני אתפוס קצת אומץ, אפסיק להיות הנקניק שאני, ואכתוב איזו אגדה אורבאנית כזו על 'ימי דימונה של שלהי השבעים-ראשית השמונים'... או-אז, תזכו גם אתם להכיר את יחזקאל "מולק היונות" ואת מאיר "עין הפוכה"...:)”
