****



לא מזמן קראתי על איזה מחקר שהראה שרובנו, אף שאנחנו לא מודעים לכך, מגבשים את דעתנו לגבי אדם מסויים שאנחנו פוגשים לראשונה, תוך פחות משתי שניות. אדם שעורך ראיונות עבודה יקבע אם האדם שנכנס עכשיו התקבל או לא עוד לפני שהלה סגר את הדלת מאחוריו. רושם ראשוני איז א ביצ'. את השכנה שלי שנאתי ברגע הראשון שנכנסתי לבניין, עוד לפני שידעתי שהיא אומרת "ביופ" במקום ביוב, וששנה וחצי אחר כך היא תיכנס לסשן

בשנתיים האחרונות קראתי מאה ועשרה ספרים. אני יודע את המספר המדוייק, בין השאר כי על כל אחד ואחד מהם כתבתי ביקורת ב"סימניה". היו מקרים שלא היה לי בדיוק מה לכתוב, אבל עשיתי את זה בכל זאת - פשוט כי אני מאמין גדול בכך שכל ספר מקיים איזשהו חיבור ייחודי בין הספר והקורא ומאיר משהו כללי יותר, על החיים יותר מאשר משהו שקשור בהכרח בעלילת הספר, ונדמה לי שהפכתי ערני יותר לעובדה הזאת, גם כי בזכות המחוייבות הזאת ו

הדפים הראשונים של הרומן הומלס הזכירו לי למה כל-כך אהבתי את "אדון הסליחות" ספרו הראשון של <mark>ירון אביטוב</mark>. יחד עם השוני הרב בין התכנים והסגנון של שתי היצירות, כקורא התוודעתי לכתיבה שלא הכרתי. כתיבה עם אומץ שלא עושה חשבון, שאורגת פנטזיה ומציאות, את השחוח יחד עם הנשגב (ואפשר כמובן להמשיך עם התיאורים, ) והכל עבודת יד שכמו יובאה ממחוזות רחוקים בהזמנה מיוחדת וגם שתמיד הייתה כאן ואיך לא שמתי לב. אני חושב ש

פנינה ספרותית של ממש - נובלה הכתובה בסגנון "ריאליזם גרוטסקי". יצירה שנונה, מצחיקה, קיצונית עד גיחוח ומוחצנת כיאה לסגנון המדובר. כמה נושאים שונים משולבים ביצירה קטנה זו - דו קיום, המוצג מנקודת מבט של שני הצדדים בצורה מוקצנת כאילו יורקים לך את האמת לפרצוף, גם דברים שהיום, 20 שנה לאחר שהספר יצא לאור, הם בבחינת טאבו של תרבות ה"פוליטיקלי קורקט" נאמרים שם בצורה גסה ובוטה, אמת עירומה שאי אפשר להסתתר בפני