“****



לא מזמן קראתי על איזה מחקר שהראה שרובנו, אף שאנחנו לא מודעים לכך, מגבשים את דעתנו לגבי אדם מסויים שאנחנו פוגשים לראשונה, תוך פחות משתי שניות. אדם שעורך ראיונות עבודה יקבע אם האדם שנכנס עכשיו התקבל או לא עוד לפני שהלה סגר את הדלת מאחוריו. רושם ראשוני איז א ביצ'. את השכנה שלי שנאתי ברגע הראשון שנכנסתי לבניין, עוד לפני שידעתי שהיא אומרת "ביופ" במקום ביוב, וששנה וחצי אחר כך היא תיכנס לסשן של חודש של שיפוצים בדירתה בלי לחשוב להתנצל או משהו בכיוון.
קשה מאוד לשנות רושם ראשוני, אבל לא רק של בני אדם. אם איתרע מזלו של ספר להתחיל אצלי לא בטוב, יש סיכויים רבים שאזנח אותו באמצע או שאמצא בו אינסוף פגמים, ולחילופין ספר שכבש אותי מהרגע הראשון עם השארם שלו, הכריזמה, היכולת לסקרן או אפילו העטיפה, קרוב לוודאי שאסלח לו, לפחות על כמה מעידות ראשונות.
אני קורא עכשיו כמה ספרים במקביל. אחד מהם הוא "ויקטור ומאשה" של אלונה קמחי, שאני זוכר לה חסד נעורים עוד מימי "סוזנה הבוכייה" ו"אני אנסטסיה". עוד לא גמרתי לקרוא, אבל כבר הרגשתי שלמרות שפתו הצחה, דמויותיו העגלגלות ויכולת הכתיבה המוכחת, הוא עולה לי על העצבים, ובשעת עלייתי לאוטובוס אני מבכר עוד משחק שבץ-נא באייפון מאשר לשלוף את הספר ולקרוא. משהו דומה קרה לי עם ספר שרבים שיבחו אותו למרות שאני חשתי את ה"ליד" שלו כמעט בכל שורה - "עד שיום אחד" של שמי זרחין.
לעומתם, התחלתי - ודווקא לא בעניין רב - לקרוא את "פתק מאמא" של ירון אביטוב, שגם הוא דובר, כמו "עד שיום אחד", את השפה האותנטית-שכונתית-ישראלית-שנות-השבעים, שכל כך קל ליפול איתה לבורות של פולקלור חלול ולא מעניין. את "פתק מאמא" לקחתי אחרי שלא מצאתי משהו אחר בספרייה, ולמרות שתמיד נהניתי לקרוא את כתיבתו של אביטוב, לא חשתי בתשוקה חריפה להתחיל לקרוא בו, כמו שלעתים קורה לי כשאני לוקח ספר חדש של סופר אהוב.
אבל כאמור, רושם ראשוני איז א ביצ'. לא יודע אם יצא למי מכם לדמוע כבר בעמוד הראשון או השני - ממש כך - של ספר. לי אולי מעולם לא. אבל הנה. בלי בניית דמויות, בלי התחלת עלילה. דמעה. איך אפשר שלא, כשקוראים משפט כזה: "אמא לא ספרה לי כמעט דבר על חייה. וזכרון הדברים שלא סיפרה, שאני מתאמץ עכשיו לדלות מתוך אי-הידיעה, חורך בקצות אצבעותיי. אני כולי פצע של אי-היזכרות, של תמצית התשוקה לדעת שלא באה על סיפוקה וכבר לא תדע עדנה אלא בבדיה".
סופר שאמו נפטרה מהעולם כותב עליה, ועל ילדותו במחיצתה, והתבגרותו, ומותה. וכל זאת בכנות פוצעת, ברוך וחום ותמימות שאינה משתדלת לשאת חן בעיני הקורא אלא מהווה סוג של רקוויאם יפהפה שנפרש סיפורים-סיפורים אל מול עינינו, ודובר שפה כנה, אמיתית מהמילה הראשונה ועד לאחרונה, של אהבתם של ילד ואמו, גם כשהוא מתבגר ושהיא מזדקנת, וגם שהיא הולכת לעולמה והוא נותר יתום עטוף בגעגוע אין קץ וממשיך לנהל איתה דיאלוג חד צדדי וקורע לב.
כותב ירון אביטוב בראשית הספר, כי מדובר בספר בדיוני, וכל קשר בין הדמויות בו לבין אנשים מן המציאות הינו מקרי בלבד. ואינני מאמין לו. אני מאמין כי זו אימו, וכי אולי לקח את המציאות והוסיף עליה כהנה וכהנה, כפי שעושה כל סופר טוב. כי אולי אני נאיבי, אך אני מאמין כי בפוגשי אמת, אני יודע לזהות אותה. וכאן, יש אמת.
הוריי, ייבדלו לחיים ארוכים, חיים ובריאים, גם אם הם בעשור השמיני לחייהם. אך בכל זאת אני מוצא את עצמי מתגעגע אליהם כבר עכשיו, ותוהה על העתיד. הנה משהו שכתבתי על תחושתי זו:
---
אמא שלי עומדת ליד הכיריים. לפניה, רוחשת על להבה כחולה, מחבת גדולה ובתוכה תפוחי אדמה וקציצות בשר. הכול זהוב מתבלינים ומדיף ריח, אלוהים, איזה ריח, בית, משפחה, ילדות, ביטחון, אהבה, יו ניים איט. למאכל הזה קוראים אצלנו "רוסל'ה", אין לי ממש מושג למה. זה הולך מצויין עם מלפפונים חמוצים חתוכים, ובצד סלט עגבניות בלימון, מלח, שום כתוש ופטרוזיליה קצוצה. אני כל כך אוהב את זה. תפוחי האדמה מתרככים לאטם, עם כמויות של בצל שנמס ונעלם לתוכם.

מולי, ליד השולחן, אבא שלי מקלף שום ומרוקן קישואים. הוא מרים את עיניו ושואל אותי, אתה רוצה בירה לבנה? אני מהנהן. הוא קם בכבדות, ניגש למקרר, מתכופף ושולף משם בקבוק גדול של בירה "נשר". לא ידעתי שעוד מייצרים את זה, אני אומר לו. כן, הוא אומר, בירה לבנה. הוא פותח את הבקבוק עם הפותחן הישן, ומיד אני מזהה בתנועותיו את אלה שלי, כשאני פותח בקבוקים. בדיוק אותו דבר. תנועה של הישבן, הזרוע, והעווייה קטנה של מאמץ עם הלסת. הוא מוזג את הבירה לשתי כוסות, שותה ומיד מוחה משפתיו את הקצף. אני שמח שבאת, הוא אומר. התגעגענו אליך.
----

ביום שני בבוקר נסעתי לספרייה העירונית במודיעין, ולקחתי את הספר הזה, ואחד מסדרת "אסטריקס" לבתי מאי. בדרכי חזרה הביתה, הספרים היו מונחים על המושב שלצידי, יחד עם חבילת שוקולד שקניתי קודם לכן. נסעתי באיטיות אחרי רוכב אופניים, וחשבתי כמה לאט הוא נוסע, ומה עליי לעשות בהמשך היום. רוכב האופניים הגיע לצומת ופנה ימינה, ואני פניתי אחריו. מכוח הסיבוב, הספרים והשוקולד שלידי החלו לגלוש לעבר הרווח שבין המושבים, ואני הושטתי יד מהירה כדי לתפוס אותם, ואיבדתי שליטה על המכונית, שעלתה על המדרכה והמשיכה עד שנעצרה על כמה סלעים בצד הדרך, כשהיא סובלת ממעיכות משמעותיות בחזיתה וצידיה, וכשאני, למעט הטלטלה הנפשית והפיזית המתלווה לאירועים כאלה, מנסה לצוד את נשימתי ולייצב את ידיי הרועדות. לא דרסתי אף אחד, אבל אילו היה עובר שם מישהו... וגם אני, הייתי יכול. אילו רק. אילו לא. אילו. ואז, הדברים הרגילים, הרגילים כל כך האלה, לעבוד, למרוח טחינה על חלה טריה, לחבק את הילדים שלי בבוקר, לשבת לכתוב ביקורות ביום שישי בלילה, כל אלה היו יכולים פשוט לא להיות. אז איך מתגעגעים לדברים קיימים? ואיך מתארים את היראה האיומה מאלה שנתגעגע אליהם כל כך?

בסוף הספר, מתאר הסופר את תחושת האימה שמתעוררת בו כשהוא מרגיש כי מעיין הסיפורים שלו על אמו הולך ומידלדל:
"הרגשתי כמו שהרגיש מאיר, גיבור ספרו של יעקב שבתאי "סוף דבר", כשהגיע אל קרקעית קופסת הפלסטיק הכחולה שבה נשתמרו עוגיות החמאה של אמו המתה. "כל כמה שלא השתדל לנהוג בהן חיסכון," כתב שבתאי, "התמעטו והלכו, וכעבור שבועות לא רבים התמעטו העוגיות כל כך עד כי התחילה להתגלות קרקעית קופסת הפלסטיק הכחולה, ובכל פעם שהיה אוכל מהן עכשיו היה אומר לעצמו, שהנה בעוד זמן קצר, ייגמרו העוגיות הללו ולא יהיו עוד לנצח נצחים... ואחר כך אסף בכפית את הפירורים, הטעימים אף יותר, ואכל אותם עד תומם, הוא מסמס אותם לאט-לאט ובהתרכזות בין הלשון לחך כשהוא משתדל למצות מהם כל טיפה של טעם ופריכות ולהטמיע אותם בחיכו כדי שיישמר איתו לתמיד...".
מהסיפורים האחרונים שכתבתי על אמא טעמתי כמו שמאיר, הגיבור של שבתאי, טועם מהעוגיות האחרונות של אמא שלו, בזהירות. כל מילה שכתבתי היתה שקולה לפירור. פחדתי לגמור אותם. קיוויתי שאולי אמצא עוד. המשכתי לחפש, אולי שלחה לי חבילת סיפורים בטקסי "אביב". חיכיתי לשעה ארבע, אולי אמא תתעורר ואשאל אותה איפה היא החביאה אותם, אבל היא לא התעוררה".


****”