“הדפים הראשונים של הרומן הומלס הזכירו לי למה כל-כך אהבתי את "אדון הסליחות" ספרו הראשון של ירון אביטוב. יחד עם השוני הרב בין התכנים והסגנון של שתי היצירות, כקורא התוודעתי לכתיבה שלא הכרתי. כתיבה עם אומץ שלא עושה חשבון, שאורגת פנטזיה ומציאות, את השחוח יחד עם הנשגב (ואפשר כמובן להמשיך עם התיאורים, ) והכל עבודת יד שכמו יובאה ממחוזות רחוקים בהזמנה מיוחדת וגם שתמיד הייתה כאן ואיך לא שמתי לב. אני חושב שברומן שבו הדמות הדוברת היא הומלס ושהוא גם קופירייטר, רוקח המחבר מתכון שלא רק מבטיח הברקות, אלא אף מקיים. ההתרסה על התפיסה שהאיך חשוב מהמה, ושהכל סחיר, עומדת למבחן כשחוד החנית של 'מכונת המכירות' מנסה להשיג לעצמו את מה שרק לפני כמה רגעים היה שלו. ואז פתאום הרבה שכבות מתחילות להתקלף ולא רק בראש של ההומלס. אני חושב שבספר הרבה קטעים של גאוניות ואע"פ שלקראת האמצע חוויתי מן תחושה של עייפות ושל מיצוי, לקראת החמישים העמודים האחרונים המתח מתחדש וחווית הקריאה חוזרת להיות מתגמלת. מאוד שמחתי שהספר הזה נכתב, והדילמה אם להוציא אותו מביתו החדש- הספרייה אצלי בחדר ולתת אותו לספרייה ציבורית תמיד קיימת, כי מאוד הייתי רוצה שעוד הרבה אנשים יקראו אותו. הרומן הומלס הוא אמיתי. לא מתחנף. ולטעמי ספר הפרוזה הרלוונטי ביותר לימינו שקראתי בשלוש שנים האחרונות. אני מקווה "שהומלס" יימצא את דרכו חזרה לחנויות ולספריות במהרה.”