ולפני שהכל מתחיל...ציטוט יפה
"בלי הגעגועים שלה הנפש שלך היא צמיג משומש שמספיק אולי לקיץ אחד על החוף"
סול בלו ("רוולסטין")

אני לא יודעת כמה מהקוראים אוהבים לקרוא את ההקדמות בספרים כגון ציטוטים והגיגים של הסופר
אבל אני אוהבת לקרוא משהו/ פיסה נוספת מהסופר לפני הקריאה, (יש את הכריכה האחורית של הספר
ששם תמיד התקציר ולשם אני לא מגיעה בכוונה .ויש את הקדימה שבו אני תמיד מציצה. .מזכיר מבואה
ש

"והם חיו באושר ועושר". אוי המשפט הזה, שהיה מסכם את כל הסיפורים של אימא לפני השינה. מיד אחריו היינו מניחים יד ימין קטנה על העיניים, קוראים שמע ישראל, המלאך הגואל, נשיקה ומעבר חד אל עולם החלומות. ואז מגיע גיל ההתבגרות. סיפור חייב להיגמר רע. מדמם. כי אנחנו כבר לא תחת הסינר של אימא, ואנחנו גדולים, אפילו מעשנים בחבורה. אז מה, שסיפור יגמר בטוב? הצחקתם אותנו. "אני שונא הפי-אנד", מתנשא כל נער בן יומו. "או

אתם מכירים את זה. יש מישהו שאתם פשוט אוהבים לשמוע. זה יכול להיות זמר, שדר, או סתם דוד זקן. להקשיב למה שיוצא מהפה שלו זה עונג צרוף. זה ברור, אפילו אם מתקשים להבסיר למה בעצם. לא יודע, אני פשוט אוהב. איך אמרו הזקנים האידישאיים: "אויף א תאווה פרייגט מען נישט קיין קושיות". (-על אהבה לא שואלים שאלות).

ימחלו הזקנים, אבל אני כן מבקש לשאול, לפחות את עצמי, מה יש בכתיבה של <mark>אהוד אשרי</mark> שפשוט מכשפת אותי. הוא

<mark>אהוד אשרי</mark> היה כידוע שובב לא קטן בחייו; לא מספיק שהוא הוציא לעצמו שם של טיפוס שלא דופק חשבון לאף אחד, שהוא חי די על הקצה ושנולדו לו שלושה ילדים משלוש נשים שונות, אלא שנסיבות מותו נמצאות עדיין על תקן "לוט בערפל". רשמית - הוא נפטר ממחלת הסרטן ממנה סבל בשנותיו האחרונות. מעשית - הוא נמצא ללא רוח חיים באיזה מלון תל אביבי טחוב. בדיוק מסוג הסיפורים אותם הוא כה אהב לספר, בטוריו ובספריו.

הספר הזה שלו, "ז

#
אני מאמינה שסודות הם המלט בין לבני המציאות. הם המדביקים יחד את היומיום וגורמים לו לפעמים להיראות יותר מלהיב. אני מניחה שלכל אחד יש סודות. הם נשמרים בקפדנות כי אם יתגלו הם יביכו את בעלם (אל תזלזלו במבוכה. אולי היא לא מניעה את העולם אבל היא בהחלט תוקעת מקלות בגלגליו) או יחשפו את אשמתו של בעל הסוד, השומר את הסוד עמוק עמוק במרתף, כבול וחסום פה. לפעמים הסוד משמש זרז ליחסים יותר אינטימיים – בשלב החיז

ספר קולח , קראתי אותו בלי יכולת להוריד אותו מהיד , אולי הספר הכי מהנה של <mark>אהוד אשרי</mark> למרות שגם את הקודמים אהבתי

וואוו איזה ספר טוב ממש ממש מהמציאות שלנו.
יריב עיתונאי שמואלני קיצוני נשלחת אליו מעטפה
ובתוכה מצלמה דיגיטלית ובה חומר נפץ.
המצלמה מתפוצצת ועושה לו נזק לעיניים.
איך שהסופר כותב את הספר מנקודת מבט של אדם לא
רואה ובאופן אוטמתי הקורא נכנס לעולמו של אדם
עיוור.
העלילה מצויינת כמו כן אופן כתיבת הספר מיוחדת
במינה ממליצה לכם לקרוא את הספר.