<mark>יואב גלבר</mark> הוא היסטוריון רציני. מעמיק, חושב וחוקר מעולה. ובשנים האחרונות הוא מנער את האבק משנים שלא רצינו לזכור. בעיקר - התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים. הוא מצליח לנפץ את המיתוס כאילו היה פה שקט ונעים, כי הערבים היו בשוק המלחמה. הוא מראה שהם דווקא התעשתו מהר והחלו מייד במלחמת טרור והתשה. הוא מראה שישראל לא הייתה ערוכה לסוג כזה של מלחמה, והמשמעות של "לא הייתה ערוכה" היא מספר קורבנות גדול וקשה. כך היה

בשקט-בשקט, בהוצאה מצומצמת ללא הפצה מסחרית, יצא לאחרונה הספר "לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת מערכות, 2016) מאת פרופסור <mark>יואב גלבר</mark>, היסטוריון וסא"ל במיל'. גדוד הצנחנים 890 "הוא אחד הגדודים הוותיקים ובעלי העבר העשיר והמפואר בצה"ל" (עמוד 23). במשך שנים כונה בפשטות "הגדוד", מבלי שהיה צורך לציין את מספרו. מאז שפיקד עליו אריק שרון בשנת 1954, קשה לחשוב על יחידה צבאית שהניבה כמות כה גדולה של מפק

בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר, 2017) ניתח פרופסור סא"ל (מיל.) <mark>יואב גלבר</mark> את המלחמה לעומקה, ובכלל זה את שורת המבצעים המיוחדים שבוצעו במלחמה. הבולט שבהם, שבוצע לילה לאחר מבצע "גביר", היה מבצע "תרנגול 53" – פשיטה על קרונות מכ"ם סובייטי חדיש סמוך לראס־ע'ארב שלחוף מפרץ סואץ והבאתם לישראל.

"המשימה הוטלה על נבחרת מגדוד 50 בפיקוד המג"ד אריה צידון וסגנו דורון רובין, ובידוד אזור הפעולה הוטל על

בספרו "רהב" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021) ניתח פרופסור <mark>יואב גלבר</mark> את הדרך למלחמת יום הכיפורים, למן תום מלחמת ההתשה (שבה עסק וניתח לעומק בספרו הקודם). גלבר, שלצד היותו היסטוריון יסודי ומעמיק שירת בצה"ל כקצין צנחנים והוא סא"ל במילואים, כתב כי "כמו רוב בני הדור שלי ודור הצעירים מאיתנו בתריסר שנים ומטה, קרוב ליובל שנים קשורים חיי במלחמת יום הכיפורים. ישנם ימי הזיכרון, החברויות והמפגשים, החוויות המשותפו

ספרי הסטוריה בכלל ואלה העוסקים בתולדות העם היהודי בפרט חביבים עלי מאד. בכל אחד מהם אני מוצא את הזוית שמרתקת אותי כל פעם מחדש . כך גם ספרו זה של <mark>יואב גלבר</mark>.

אם צריך להמליץ על ה-ספר שעוסק בנושא אירועי מלחמת - 48 מלחמת הקוממיות של היהודים מול הנכבה של ערביי א"י 48-
זה ה- הספר. כבר קראתי כמה וכמה ספרים בנדון ויש לי את היכולת לשפוט שהספר הזה מתקרב להיות הטוב ביותר. אם כי יש לו מגרעת אחת גדולה שאותה אפרט בהמשך.


הנה בקווים כלליים מה שההיסטוריון והספר הזה מציגים :

-עם פרוץ המלחמה היה מספר ערביי ארץ ישראל כ-1,300,000 איש. תוצאות המלחמה היו לגביהם א

כשאתה לוקח ליד ספר של כמעט 700 עמוד (684 ליתר דיוק) אתה מבין שלפניך "פרוייקט" שלא יסתיים בקלות. כשאני קורא את <mark>גלבר</mark>, אני יודע שלא יהיה קל, אבל יהיה מעניין.
אבל כשלקחתי ליד את "התשה" הייתי בעיקר מסוקרן.
למה <mark>גלבר</mark> החליט לערוך מחקר דווקא על המלחמה הזו? המלחמה שלא הוכרה כמלחמה, שלא הוכרזה רשמית כמלחמה?
ואכן המסע לא היה קל.
בראש ובראשונה כי <mark>גלבר</mark> המשיך בקו שהיה עד היום - ראיית מלחמת ההתשה כהמשכה של מ

" אין בדעת יהודי ארץ-ישראל להושיט את צווארם לשחיטה, כפי שקרה להמוני אחיהם באירופה. בארץ ישראל גמרו היהודים אומר להתגונן עד הסוף, לנהל קרבות בלימה רצופי גבורת-ייאוש עד האיש האחרון. ("מאתיים ימי חרדה" חביב כנען)

הינה סיפור שהרבה לא מכירים..."מצדה על הכרמל"

השנה 1942, ארץ ישראל הצעירה עוד נסערת משנות המרד הערבי שהסתיים אך לפני שלוש שנים, ומלחמת עולם שמתחוללת תוך כדי שמועות, ואחר כך וודאות הולכת

למי שאוהב ביקורות קצרות: ספר חשוב, כתוב בצורה מרתקת, ומהווה עבודת מחשבת של היסטוריון שמרבה בציטוטים ומובאות. כדאי לקרוא. ועכשיו - למי שמוכן לקרוא קצת יותר.

ביוני 1967 תקפה ישראל את מערכי הצבא המצרי בסיני בעקבות מצור מתהדק עליה שנמשך כשלושה שבועות. זהו הארוע החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית של ישראל: הוא היה בלתי-צפוי (חודש לפני כן מלחמה במזה"ת בכלל לא הייתה בכוכבים), הוא הסתיים בנצחון מעבר לכל תק