ביקורת ספרותית על רהב - דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1973-1970 מאת יואב גלבר
ספר טוב

---

בספרו "רהב" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021) ניתח פרופסור יואב גלבר את הדרך למלחמת יום הכיפורים, למן תום מלחמת ההתשה (שבה עסק וניתח לעומק בספרו הקודם). גלבר, שלצד היותו היסטוריון יסודי ומעמיק שירת בצה"ל כקצין צנחנים והוא סא"ל במילואים, כתב כי "כמו רוב בני הדור שלי ודור הצעירים מאיתנו בתריסר שנים ומטה, קרוב ליובל שנים קשורים חיי במלחמת יום הכיפורים. ישנם ימי הזיכרון, החברויות והמפגשים, החוויות המשותפות, הזיכרונות והשריטות שנושא עמו כל מי שהשתתף בה. אצלי– היא גם השתלבה בדרכי האקדמית, עיצבה אותה ומילאה בה תפקיד נכבד. לחמתי במלחמה במסגרת גדוד הצנחנים 890 שאליו הצטרפתי ביום שפרצה. בשבוע האחרון שלה, ועוד שבועיים אחריה, פיקדתי על פלוגה ג' בגדוד, שמפקדה, אהרון מרגל ז"ל, נפל בקרב בחווה הסינית. במשך שנה ורבע אחרי המלחמה סייעתי לחקירתה בוועדת אגרנט. שנים רבות לימדתי קורסים על המלחמה במכללה לביטחון לאומי, בתוכנית ברק של בית הספר לפיקוד ומטה ובמחזורים הראשונים של המכללה לפיקוד טקטי. במשך השנים גיבשתי תובנות על המלחמה, על מה שאירע בה ועל מה שקרה לפניה והתכוננתי לחקור אותה מפרספקטיבה היסטורית. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר שכתבתי על גדוד 890 במלחמה" (עמוד 5).

גלבר ציין כי עבורו, "כהתנסות אישית, המלחמה היתה בשבילי חוויה קשה, אם כי לא טראומטית. התנסיתי פעמים אחדות בלחימה לפניה, וגם חוויתי כישלון בתקרית שהיתה לי בשנת 1964 כתוצאה מטעות בניווט שלי כמפקד מחלקה בגבול הסורי. בתקרית ההיא חשתי את כובד האחריות המונחת על מפקד ואת בדידותו, ואחריהם את רגשות האשם, אולי אף יותר מאשר במלחמה שבה לא הייתי אחראי לבדי, אלא חלק ממסגרת רחבה יותר. לחיילים הסדירים שעמם לחמתי, כמו לצבא הסדיר כולו שספג את המהלומה הראשונה שלה, המלחמה היתה טראומטית, למי יותר ולמי פחות, וגם מי שלא חווה הלם קרב ממש יצא ממנה טעון חוויות קשות במידה זו או אחרת. אם מלחמת יום הכיפורים לא הטביעה בי יותר שריטות מכפי שיש לי, הרי זה תודות לשני אנשים. האחד הוא המג"ד איציק מרדכי, שנתן בי אמון והפקיד אותי על פלוגה ג'. תפקיד המ"פ והאחריות הכרוכה בו העסיקו את כל מאודי עד לסיום הקרבות ובימים שאחריהם ומנעו ממני לשקוע במרה שחורה. השני הוא חיים לסקוב, המנטור של הדוקטורט שלי, שיזם את גיוסי לעבודה בוועדת אגרנט שבועות מעטים לאחר הפסקת האש" (עמוד 6).

לתפיסתו, "תוצאות של מלחמות נקבעות בראש ובראשונה על ידי הדרג שבמגע עם האויב או, בפרפרזה על דברי מרסל פרוסט, על ידי מי שמסוגל להחזיק מעמד רבע שעה יותר מיריבו. דברים דומים מאוד לאלה של פרוסט שמעתי מהמח"ט עוזי יאירי בבוקר 18 באוקטובר 1973, בראש הגשר ממערב לתעלת סואץ, שנה וחצי לפני שנתקלתי בהם ביומנו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט של גטו ורשה, והם מלווים אותי מאז. יכולת העמידה של הדרג שבמגע מותנית בטיבן של ההחלטות המתקבלות על ידי הדרג הפוקד במהלך מלחמה, מערכה או קרב. פן אחר של התוצאות, מחירן של מלחמות בדם ובדמים, נקבע בעיקר על ידי הדרגים שלמעלה, אלה שאחראים להכנתו של הרקע המדיני והמודיעיני למלחמה, להגדרת מטרותיה ויעדיה, לקביעת סדרי העדיפויות, לתכנון מבצעיה ולהכשרת הגייסות לקראתה, להספקת המידע הדרוש להם על האויב ודרכי לחימתו, לכשירות אמצעי הלחימה והציוד שיעמדו לרשותם ולמוכנותו וכשירותו של הצבא למלחמה בכלל– לא מלחמה במודל או במתאר מסוים, אלא כל מלחמה" (עמוד 15). 

יתרה מכך, "מבחנו האמתי של צבא אינו במלחמה יזומה או בקרב יזום שבהם היוזם בוחר את המיקום והעיתוי, מצוות לו את הליהוק הטוב ביותר שעומד לרשותו, משלב בו את האמצעים המתאימים ביותר ומכין אותו לקראת הקרב. מבחנה של יחידה צבאית ושל צבא בשלמותו הוא בקרב היתקלות שבו האויב הוא שבוחר את המיקום והעיתוי, את ציוות הכוחות ואת ציודם, ואת שיטת הלחימה שינקטו. מבחינת צה"ל כולו, מבחן מלחמת יום הכיפורים היה מבחן של היתקלות, וכיתת החוד שנתקלה היתה גדוד המילואים 68 של החטיבה הירושלמית" (עמוד 15), במקום, כתב, שיהיו אלה "הצנחנים שנועדו לתפוס את קו התעלה לקראת מלחמה יזומה או עם קבלת התרעה למלחמה" (עמוד 16).

באוקטובר 1973, כתב גלבר, "די היה בסימנים שהיו כדי להביא את המחליטים לשקול ולקבל החלטות שונות חרף הפרשנות של אמ"ן. הימנעות מקבלת החלטות וקבלת החלטות שגויות בימים שקדמו למלחמהלא היו באחריותו של המודיעין, וגם האווירה שנוצרה במדינה מאז מלחמת ששת הימים ואפשרה את ההכחשה, ההתעלמות וההחלטות השגויות לא נוצרה על ידו. מקבלי הערכות המודיעין ועוזריהם חייבים לפרק אותן לגורמים או לתבוע מן המעריכים שיעשו זאת ויציינו מה מהערכתם או מפרשנותם מבוסס על מידע, ומה בגדר השערה, ניחוש, סברה, דעה וכו' כדי לדעת עד כמה ניתן להסתמך עליהן" (עמוד 551). 

כידוע לא כך קרה וצה"ל הופתע באופן יסודי ממתקפת פתע שכל כולה היתה חשופה וידועה לעיניו לו היו מפקדיו הבכירים טורחים לראות. נכון שהתעקשות ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, כי אין בכוונת המצרים והסורים לפתוח במלחמה היה בה משום גורם מרגיע ו"מעוור" אך המטכ"ל דאז, כלל די קצינים מנוסים (הרמטכ"ל למשל היה קודם לכן אלוף פיקוד צפון) שהיה ביכולתם לנתח את הדברים ולהגיע למסקנה הנכונה. הן יום לפני המלחמה, 5 באוקטובר 1973, אמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בדיון בראשות שר הביטחון משה דיין כי “אילו הייתי פרשן צבאי או חבר כנסת, הייתי אומר שזו לא התקפה. היות ואני לא פרשן צבאי ולא חבר כנסת – אני צריך לחשוב אם יש לי הוכחה שלא הולכת להיות התקפה. אין לי מספיק הוכחות [...] מתגברים את הכוחות, הוצאת המשפחות הסובייטיות, שינוי ההיערכות בחיל האוויר הסורי. כל אלה יכולים להיות סימנים התקפיים. הם באותה מידה יכולים להיות סימנים הגנתיים [...] כרמטכ"ל, אני צריך לחשוב אם יש לי הוכחה שלא הולכת להיות התקפה. אין לי הוכחה שזו לא הולכת להיות התקפה" (עמוד 556). איפה היה הניתוח הזה בראשית החודש ובספטמבר שקדם לו.

גלבר הוא, כאמור,היסטוריון מעולה,שגם יודע לכתוב ולספר סיפור נהיר ומעניין (יכולת שאינה דבר של מה בכך בתחום). עם זאת על כמה מקביעותיו בספר ניתן להתווכח. גלבר טען כי מלחמת יום הכיפורים היתה בלתי נמנעת, והצדדים היו על מסלול התנגשות. אך דווקא משום כך, כתב, "אפשר וצריך היה להתכונן אליה ולנהל אותה אחרת, ואז אולי ניתן היה להגיע לתוצאות שונות אף כי ספק אם היה אפשר להשיג בה הכרעה שתשלול לשנים אחדות מצבאות האויב את היכולת להילחם, כדברי הרמטכ"ל בימי כחול־לבן. נסיבות הכניסה למלחמה הוציאו את צה"ל משיווי משקלו ולמרות שהצליח לייצב את המצב וליטול את היוזמה, הוא לא חזר לשיווי משקל והתקלות נמשכו. מעידים על כך אירועים שונים בהמשך המלחמה, ודי להזכיר את קרבות ההבקעה של אוגדה 210 בציר קוניטרה־דמשק, את הקרבות סביב צומת טרטור־לקסיקון בליל הצליחה, את האופן שבו נכנסו הצנחנים כעבור 12 שעות לקרב בציר טרור בואכה החווה הסינית, את כיבוש החרמון, את ההתקפה האחרונה של חטיבת הטירנים על חמוטל בסיני או את הכניסה לעיר סואץ ערב הפסקת האש, ולא מניתי את כל האירועים" (עמוד 617). 

ועוד כתב גלבר כי "מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים. התהליכים האלה נמשכו שנים, מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמדו אי־הבנת השינויים שחלו אצל היריב ובתנאי הזירה. כפי שכבר טענתי לעיל, המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה ניצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית. היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה סתם עוד מלחמה בשרשרת, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון מתוך שניים (וכעת שניים נוספים אך שונים באופיים) בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה" (עמוד 619), קבע גלבר. 

האמנם? האם אלו הן לא תקלות שמתרחשות בכל מלחמה, מוצלחת יותר או פחות. מלחמת המפרץ כללה כמה כאלו (די לעיין בתיאור המארב אליו נקלע גדוד הנחתים בפיקוד ג'יימס מאטיס ממנו יצא אך תודות למיומנות הנחתים בפיקודו ומזל גדול) ובוודאי שמלחמת עיראק טמנה בחובה כמה וכמה כאלו (ואלו היו כנגד אויב חלש משמעותית ביחס לצבא המקצועי האמריקני). לצה"ל לקח כשלושה ימים בצפון וכשבוע בדרום בכדי לבלום ולהשיב אליו את היוזמה, לאחר מכן, ולאחר שהחל את המלחמה בעמדת נחיתות קשה, הוא הביא את הצבא המצרי לסיפה של ההכרעה וביטל את כל הישגי הצבא הסורי עד לאחרון שבהם. האמנם לא ניצחונו הצבאי הגדול של צה"ל? על השורה התחתונה לפיה המלחמה שונה משום שהביאה לתפנית מדינית בדמות השלום אין חולק. אך קשה להניח ששלום מלא זה, ולא הפסקת אש קרה כפי שתכנן סאדאת, היה מתרחש לולא הניצחון הצבאי הגדול שייאש את סאדאת מכל מחשבה על המשך העימות הצבאי עם ישראל.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על רהב - דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1973-1970