" אין בדעת יהודי ארץ-ישראל להושיט את צווארם לשחיטה, כפי שקרה להמוני אחיהם באירופה. בארץ ישראל גמרו היהודים אומר להתגונן עד הסוף, לנהל קרבות בלימה רצופי גבורת-ייאוש עד האיש האחרון. ("מאתיים ימי חרדה" חביב כנען)
הינה סיפור שהרבה לא מכירים..."מצדה על הכרמל"
השנה 1942, ארץ ישראל הצעירה עוד נסערת משנות המרד הערבי שהסתיים אך לפני שלוש שנים, ומלחמת עולם שמתחוללת תוך כדי שמועות, ואחר כך וודאות הולכת וגוברת על התרחשותה של השואה באירופה.
אם בתחילת המלחמה ב-1939 ארץ ישראל היתה אתרוג מוקף בביטחון יחסי – מצרים ועירק בחסות בריטית המנדטורית, לבנון וסוריה בצרפתית הידידותית, והים התיכון בשליטה בריטית –
הרי שבחלוף זמן קצר הכל משתנה:
צרפת נכבשת הופכת עורה וצרפת של וישי הופכת לבת ברית של הנאצים באירופה ובקולוניות (למרות קשקושי דה-גול שהצבא בין רגע חוזר להיות נאמן לצרפת ובעלות הברית).
הערבים בעירק עם תמיכה נאצית מורדים בבריטים ומכים בהם.
האיטלקים מהאוויר מפציצים את חיפה ותל-אביב.
הנאצים מתקדמים אל תוך רוסיה ומאיימים לפלוש למזרח התיכון מצפון... (נפט...נפט...)
שמועות על תוכניות מוכנות של הנאצים לבנות מחנות ריכוז בלטרון מגיעות לארץ.
ואם זה לא מספיק, אחד גנרל נאצי ושמו ארווין רומל מתעשת ומתחיל "לכסח" את הבריטים בצפון אפריקה, ומתקרב והולך לכיוון תעלת סואץ.
כאשר רומל מתחיל בניצחונותיו במאי 42' – מתחילים מה שנקראים בהיסטוריה של ישראל "מאתיים ימי-החרדה", עד לבלימתם של הנאצים באל-עלמיין וההצלחות הבריטיות עד לנובמבר 42'.
כן, מסתבר שהחרדתיות הישראלית, לא התחילה בזמננו היום, אלא יש לה היסטוריה.
פתאום אחרי שהסכמנו שצריך להעיף את הבריטים מפה עם הספר הלבן האחרון בישבנם, אנו מבינים שזה יכול להיות מוקדם מהצפוי (והרצוי) – כי אין לנו צבא, אפילו פלמ"ח רק התחלנו לבנות, ובמקום בריטים יכולים לבוא הנאצים. ואם לא הנאצים אז פתאום הערבים כולם מהארצות השכנות ינצלו את המצב ויפלשו לארצנו.
ראשי היישוב מבינים שהיישוב לא יכול לעמוד מול צבאות סדירים, אולי מול ערביי הארץ הלא מאורגנים ההגנה יכולה להספיק, הרי מול ערביי מצרים, סוריה ועירק הסיפור אחר, ואם מדובר בנאצים בכלל אנחנו גמורים.
איזה "ברוך". פאניקה.
כל ביקור של מנהיג יהודי בחו"ל נתפס כבריחה ועוד פאניקה – בן גוריון מוותר על טיסה לארה"ב בגלל זה.
היהודים מתחילים לחפש ולהוציא את הדרכונים הישנים שהחביאו בבוידם.
מאתיים ימים של חרדה...
בין הפתרונות שעלו בראשיהם של מנהיגי היישוב דאז, ובבירור המפורסם שבהם נקרא "מצדה על הכרמל". מצדה – אתם מכירים נכון? אז מה קשור הכרמל...
הרעיון הוא באם יקרה הרע מכל, והנאצים יפלשו לא"י תוך בריחת הבריטים, יש להביא את כל היישוב היהודי דאז אל סביבות חיפה (להרגיל את כולם ללכת לישון מוקדם), ושם להקים את המבצר האחרון בו יוכלו היהודים להתגונן אל מול הנאצים עד האיש האחרון.
סיפור מדהים!!!
הספר "מצדה" מנסה לבחון את האמת מאחורי התוכניות הללו, ולמרות שהעובדות כולן נכונות, התיזה המרכזית וכנראה הנכונה, לפי המסמכים והעדויות שהוא מביא, שהתוכנית "מצדה על הכרמל" (או "תוכנית חיפה") לא הייתה אף פעם אופציה אמתית שהתכוונו באמת למימושה, או אפילו לשקלה באופן רציני.
הכיוון הנכון יותר כנראה של תכניות היישוב בתקופה זו היה "נפילת האסימון", ההבנה והנכונות לבניית כוח צבאי אמיתי ולא רק "הגנה" שבמהותה היתה הגנה איזורית או אפילו יישובית בודדת אל מול ערביי א"י.
המרד הערבי, המלחמה העולמית וההבנה שהאימפריה הבריטית הולכת ונעלמת, הצליחה לנער את היישוב ולפעול למרות המחלוקות לבניין כוח כזה החל מ-1942 עד לשיאו ב-1948-1949.
במבט לאחור מזל שהתעוררנו בזמן כי אחרת אולי ולא היתה לנו מדינה – מסתבר שלפעמים צריך קצת פאניקה כדי להתעורר.
אז למה "מצדה בכרמל" כל כך בולטת ותפסה כמיתוס המרכזי של דרכי החשיבה של היישוב באותן שנים למרות השוליות שלה לפי המחקרים – אולי בגלל שהיה צורך להבליט את הסיפור כחינוך (יש יגידו תעמולה) פנימה והחוצה – המסר שחייבים להעביר לכולם כי העם היהודי בא"י יתנהג אחרת מהיהודים באלפיים שנות הגלות – היישוב יעמוד עמידה עצמית עד האיש האחרון ואם לא ינצח לפחות יציל את הכבוד היהודי – ברירת שמשון יש אומרים, או מצדה II.
הספר עצמו יבש מאוד, והוא מחקר ממוקד מטרה – כך שאני ממליץ אותו רק להיסטוריונים שביניכם. עם זאת מצאתי אותו משכיל מאוד – ושוב הוא עורר אותי לפקפק במה שאני חושב שאני יודע, שכן גדלתי ולמדתי בעיקר מהמיתוסים שמישהו היה צריך שאגדל עליהם.
למי שרוצה קצת יותר "מיתוס", סיפור ועסיסיות ופחות "מחקר" – הספר "מאתיים ימי חרדה" של חביב כנען יתאים הרבה יותר.















