רונית מטלון

רונית מטלון

סופרת

רונית מטלון נולדה בגני-תקווה ב- 1959, למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, עבדה כעיתונאית במוסף "הארץ", וכיום מלמדת ספרות וכתיבה ב"קאמרה אובסקורה". סיפורים פרי-עטה הופיעו החל בראשית שנות ה- 80. פירסמה עד כה שלושה ספרים: סיפור שמתחיל בלוויה של נחש (רומן לבני הנעורים, דביר 1988), שעובד לסרט-קולנוע ותורגם לגרמנית; זרים בבית (סיפורים, הספריה החדשה 1992); וזה עם הפנים אלינו (רומן, הספריה לעם 1995), שתורגם לאנגלית, הולנדית וגרמנית. נובלה פרי-עטה, "אושר מאחורי העצים", שהופיעה ב"הארץ" ב- 1997, פורקה ונבנתה מחדש אל תוך הרומן הנוכחי שרה, שרה.

הרומן שרה, שרה הינו הרומן השני של רונית מטלון, שספרה הקודם זה עם הפנים אלינו (ספריה לעם, 1995) זכה לביקורות נלהבות בארץ ובעולם. בארצות-הברית נבחר הספר לאחד מהספרים הטובים של שנת 1998 על-ידי המוסף הספרותי של ה"ניו-יורק טיימס".


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (81):
מאד רוצה לקרוא, לא לשכוח לקרוא!, פרוזה ( כלבויניק :) יש גבול למידת ההשקעה בקטלוג), ספרים שאצטרך לקרוא, זלי תקרא בהמשך, רשימה, רוצה לקרוא - ואין לי, למכירה עד 20 ש'ח, הספרייה העברית בברלין, ספרים שצריך לקרוא, לקרוא, ספרות מקור-[נ] למכירה, books to buy, הספרים הטובים ביותר בעברית על פי סקר מעריב 2007, רוצה לקרוא אי פעם, אורית, ספרים שאני רוצה לקרוא , קראתי ואהבתי, ספרות ישראלית, עוד ...
1.
הסופרת רונית מטלון לא מרבה לפרסם, אך עדיין נחשבת לאחת הסופרות המרתקות והרגישות בספרות העברית החדשה. עד כה היא הוציאה רק את הרומנים "שרה, שרה" מ-1995 ו"זה עם הפנים אלינו" מ-2000, אבל שניהם זכו להצלחה גדולה אצל המבקרים והקוראים. נראה ש"קול צעדינו", הרומן השלישי של מטלון, יעורר את אותן התגובות בשל רגישותו הרבה ושפתו המיוחדת. כמו בספריה הקודמים, גם "קול צעדינו" מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים מחייה של מטלון, בת למשפחה של הורים ילידי מצרים, שגדלה בעשורים הראשונים לקום המדינה בשכונת ספר ישראלית טיפוסית. זהו סיפורה של משפחה נטולת אב, אשר ננטשה על ידו אותה למען פעילות פוליטית רדיקלית נגד שלטון מפא"י וקיפוח המזרחים בישראל של שנות החמישים. "הם היו שלושה בצריף, האח הגדול האחות הגדולה והילדה. האמא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף שלא היה בו גבר, ונהיה גבר. היא דיברה אליהם בשפותיה השונות, כל פעם באחרת, שקרסה בתורה לתוך תהום ופשוט נגמרה". במבט חקרני, עשוי כולו ממלים, משפות שונות שקורסות זו לתוך זו, מתארת מטלון את חייה של אותה משפחה שילדיה, כמו כוכבי לכת, סובבים סביב השמש הגדולה, האם, לאורך כל חייהם – מימי ילדותם ועד לשנות בגרותם. על גב הכריכה מתואר "קול צעדינו" כרומן הלירי והאינטימי ביותר של מטלון. ואכן, קולו של הרומן רגיש, מורכב, לא קל לעתים, ודאי לא סנטימנטלי, ושורותיו טעונות בעוצמה רגשית עזה. נראה שמטלון שוקלת כל מילה, מודעת ליכולותיה של השפה ומנצלת אותן כדי לגעת בשטחים פרטיים המכילים זכרונות, רגשות וכאבים. הקריאה ברומן הופכת, לפיכך, לחוויה ייחודית של בחינת זהויות שונות: אישית, נשית, מזרחית, פמיניסטית, ישראלית. מטלון היא בין הסופרות הישראליות היחידות שמסוגלות לגעת בנושאים נפיצים ברגישות ובדייקנות של חבלן. ...

2.
בגיל 17 נשלחת אסתר, המספרת, לדוד בקמרון: "אולי זה יסדר לה קצת את הראש," מקווה המשפחה. חודשים ארוכים היא מוחזקת שם, בתוקף צווים משפחתיים כמוסים, ונחשפת למתחים, לסתירות, להשחתה ולבלבול שבהווית החיים האפריקנית החנוקה: יחסי שחורים - לבנים, אדונים ומשרתים, יהודים ושאינם יהודים, ליברלים ושמרנים, גברים ונשים. בתוך הסיפור האפריקני של אסתר, מהדהד בעוצמה רבה הסיפור המשפחתי הגדול המשתרג ממנו: סיפור קורותיה של משפחה יהודית - מצרית, שעלילותיה הפתלתלות, הקומיות - טרגיות, מתפרשות על שלוש ארצות - מצרים הקולוניאלית, קמרון הפוסט - קולוניאלית וישראל. בספר מתהווה עולם בתזוזה מתמדת: ממקום למקום, מזמן לזמן, מחיתוך דיבור לחיתוך דיבור, מדיוקן של בן משפחה אחד לאחר, התובעים את מבטו של הקורא ומגרים אותו לשיפוטים רגשיים ומוסריים מתחלפים. באמצעות שלל דמויות חזקות, מנסה הספר לבדוק את הפלורליזם הסובלני והנדיב של ה"לבנטיניות" כאפשרות מפתה - בד בבד עם תיאור התפוררותה וקריסתה של האפשרות הזאת. הרומן פורץ את גבולות הז'אנר: הסיפור הסוחף, המלא הומור, נארג סביב התבוננות בתצלומי המשפחה - קצתם אותנטיים וקצתם פיקטיביים - שהם חלק בלתי נפרד מן הטקסט. ספרה השני של רונית מטלון, הנמנית עם היוצרים היותר בולטים של העשור האחרון....

3.
השפעה בלתי הוגנת הוא ספר יוצא דופן בדרך חיבורו. הוא נולד מניסיון שערכו הסופרת רונית מטלון וחוקר הספרות והמסאי אריאל הירשפלד. לכתוב יחד רומן בהתכתבות. עלילתו הבדיונית של הרומן לא נקבעה מראש וכל אחד מהכותבים חייב היה להמשיך את הסיפור מן המקום שבו נעצר המייל הקודם, מבלי לדעת את סופו. אבל השפעה בלתי הוגנת הוא רומן יוצא דופן לא רק בזכות דרך החיבור, שמקנה לו מתח ותנופה רבה, אלא מכיוון שהוא ניסיון ספרותי עמוק ונועז ללכוד אהבה בזמן שהיא מתהווה, במילים ומעבר למילים. במרכזו נמצא סיפור אהבתם המפתיעה של לורי דהאן ונתנאל היילברון, השרויים בתוך מבוך משפחתי רצוף איבות ומתחים. על ההתקרבות בין לורי לבין נתנאל מאיימים קשיים ומכשולים רבים: קשרי משפחה שמקרבים אבל גם מפרידים ביניהם; מרחקים גיאוגרפיים ומרחקים של הנפש; ובעיקר הכאבים שנצברו אצל כל אחד מהם במשך השנים. עד לסופו הלא-צפוי של הספר (ואולי גם אחריו) לא ברור אם האהבה תוכל להם. ...

4.
שרה - צלמת, פעילת שמאל, חובבת חתולים, הרפתקנית, פתיינית, לא מצחצחת שיניים, ו"משוגעת לדבר הנכון", היא גיבורתו של רומן זה, שמיטלטל בין שתי אהבות, שתי פרידות, שני סיפורים, שתי חברות - שרה ועופרה. בספר נפרשת עלילה מרגשת של חברות, אהבה וחשבון בין שתי נשים צעירות, שמטילות את עצמן בעוצמה כמעט הרסנית אל תוך המציאות הפוליטית - חברתית הישראלית של שנות האינתיפדה, ואל תוך השאלות החריפות שמציאות זו מציבה: שאלות של זהות פוליטית, לאומית, אתנית, מינית, כלכלית - מעמדית ומוסרית. מתוך עלילה מרתקת זו של המקום הישראלי בוקעת עלילה נוספת: סיפורה השובר - לב והמצחיק של משפחה יהודית - צרפתית בפלסי - בלוויל שבצרפת, סביב הלווייתו של בן המשפחה, מישל, הומוסקסואל שמת מאיידס. בלשון צלולה ווירטואוזית, בהומור ובאימה, נארגים זה בזה שני הסיפורים, הישראלי והצרפתי, הם מצעידים את גיבוריהם ואת הקורא אל מעמקי נקודת האל - חזור הפוליטית והאישית: מקום הקריסה, שממנו משקיפים לאחור. זהו רומן שני של רונית מטלון, שספרה הקודם "זה עם הפנים אלינו" (ספריה לעם, 1995 ) זכה לביקורות נלהבות בארץ ובעולם. בארצות - הברית נבחר הספר לאחד מהספרים הטובים של שנת 1998 על - ידי המוסף הספרותי של ה"ניו - יורק טיימס"....

5.
שעות אחדות לפני חתונתה מסתגרת מַרגי בחדר השינה של אמה ומודיעה מבעד לדלת הנעולה שהיא "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת". בזמן הקצר שנותר עד שיגיעו האורחים לאולם האירועים, כולם מנסים להבין למה ולשכנע את מרגי לצאת מהחדר: חתנה המיועד מתִי והוריו, נדיה אמה, סבתה ובן דודה אילן. האם מישהו מהם יצליח לדבר על לבה ולגרום לה לפתוח את הדלת? על בסיס הסיפור הזה, המתרחש במשך כמה שעות מתוחות ורוויות דרמה בדירה ישראלית טיפוסית, טוותה רונית מטלון את אחת הנובלות היפות שנכתבו בשנים האחרונות בעברית, בו-בזמן קומדיה עממית משעשעת מאוד ויצירה רפלקסיבית ועמוקה העוסקת בסירוב ובהתנגדות, כמו גם בעצם מעשה הקריאה. כמו בספריה הקודמים, ביניהם "זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"קול צעדינו" (2008), נוגעת מטלון בנובלה והכלה סגרה את הדלת בנימים הדקות ביותר של השפה העברית והחברה הישראלית, ויוצרת סיפור רב-קולי שכוחו הגדול באנושיותו, במילים החד-פעמיות שהוא משמיע מפיהן של כל דמויותיו, ובסופו רב-היופי והמפתיע. ...

6.
רונית מטלון החלה לפרסם סיפורים בראשית שנות השמונים, בעיקר בחוברות 'סימן קריאה'. במשך השנים היקנו לה סיפוריה מעמד של סופרת מן השורה הראשונה, אך בניגוד למקובל אצלנו - היא לא מיהרה לפרסם ספר. 'זרים בבית', סיפרה הראשון, שמוקירי - כתיבתה הרבים מצפים לו שנים, הוא לפיכך ספר ראשון, אשר יש בו בשלות, חדירה רגשית ויד - כותבת בטוחה של ספר שלישי. דמויותיה של מטלון רובן ככולן על סף "יציאה אל החיים", מגוננות על הגבולות השבריריים של עולמן הפנימי ומנסות לאושש את עצמיותן. לצאת אל החיים פירושו, מלכתחילה, לבחור בחירה וגם לחיות איזשהו קרע, החל מן התינוק, ש"המזון הוא מבחירותיו הראשונות... ומסמן את תחילתו של הקרע המועד בינו לבין הוריו", דרך ילדות, וכלה בנערות או נשים צעירות. בדרך - סיפור המבהבהת בין זרות "קרה" לנכמרות )קצת אירונית( מוליכה מטלון את דמויותיה בין האופציות השונות העומדות בפניהן לבחירה. תמיד הן בצעדיהן הראשונים, וכל דמויות - המישנה הן גם אפשרויות שונות שבפני הדמות הראשית, ותמיד יש איזשהו קרע במיסגרת המשפחתית, שיותר משהוא פרי הנסיבות - כגון, "עירעור המשפחה הספרדית" - הוא טבוע - מראש בעצם היציאה אל הממשות העצמית, בעצם הסרת פעמון הזכיכית או המיכסה המגונן: "מה לעזאזל קורה כאן, התרומם הגג וצנח, צנח והתרומם, חוסם ופותח לסירוגין כל הדרך עד למיסעף כבישים מהירים..." תמיד ישנה כאן דמות מדריכה בוגרת ויתר, או מנוסה יותר, שהיא מושא להזדהות, והעולם מתנהל מבעד רעכרוריות כלשהי. עסקי - אוויר ופנטזיה הרסנית, סתמיות מנוכרת )התדריך של רוחמה: איך שוכבים עם גבר - אחת מפסגות הספר(, ויתור בלום ופאסיבי, או התאבדות, או מעשה של הרס - עצמי - הם בין האפשרויות במיסעף הכבישים. ומה ש"דפוק" כאן אינו סוציולוגי, לא "הדפוקים והשחורים של החברה הישראלית", אלא נתון - מראש בכניסה אל המים. )"הילדה עמדה דקות ספורות, ואחר תקעה פתאום את ראשה בתוך המים": בקומה השניה "תוחב התינוק המתולתל את ראשו בין הסורגים": "וביחד ]נטאלקה והתינוקת בת - יומה, אחותה[ נכנסו לארון"( - באיפוק רב, בחומרה של ניסוח, תמיד בטעם - טוב של לא לומר יותר מדי - היציאה אל החיים היא גם ספק התאבדות - אל - החיים, "ממש ברגע זה הולכים לקרוע אותו ממכות... וטוב שככה"....

7.
8.
"מה הסיפור בדיוק? שאלה פאוזיה, נהגת המונית, צובעת את שפתיה בחשיכה מול המראה הקטנה. אהבנו בטירוף, ברחנו בטירוף ובסוף הוא לא בא בגלל המכלול. אני הולכת לשרוף לו, שלא ייצא כאילו כוחותינו שבו בשלום לבסיסם, התוודיתי. בשביל מה את עושה את כל זה, בשביל מי, אני מתכוונת? שאלה. אני יכולה להגיד לך שהוא לא שווה את זה, אבל זו תהיה גסות רוח מהסוג הרגיל. אנחנו לא יכולים להיות אחרים ממה שאנחנו באותו רגע. לכי על זה. תשרפי. המטרה מקדשת את הנרצעים, אמרה לאחר הרהור. לא הבנתי מה שאתה אומרת, הודיתי; לא הבנתי אם להיות קורבן זה יותר בנאדם או פחות בנאדם, הרי בסך הכול רציתי ויכולתי לחיות מתחת לעור שלו. לא היה תא אחד בגוף שלו שלא אהבתי. זה העניין עם הדברים האלה, שהאהבה היא הזרוע שמושטת לך מהעולם ועוקרת אותך מתוכו, חשבה רגע; באיזה ארון הוא נמצא, מה המכלול? אישיות ציבורית וסמכות מוסרית, אמרתי. היא שרקה חרישית; הלכת על הכסף הגדול, עיוני. איזה ארגון שלח אותך?" נובלה – סיפור סוריאליסטי שכולו כאב, זעם והומור שחור, על מותה האלים של האהבה בהתנגשות עם המוסכמות – מאת מחברת "זה עם הפנים אלינו" ו"שרה שרה". ...

9.
זה עם הפנים אלינו הוא סיפור קורותיה של משפחה יהודית-מצרית, שעלילותיה הפתלתלות, הקומיות-טרגיות, נפרשות על פני מצרים, קמרוּן וישראל. אסתר בת השבע-עשרה נשלחת אל הדוד באפריקה, בתקווה ש"זה יסדר לה קצת את הראש". היא נחשפת למתחים, לסתירות ולהשחתה שבהוויית החיים האפריקנית: יחסי שחורים ולבנים, אדונים ומשרתים, יהודים ושאינם יהודים, ליברלים ושמרנים, גברים ונשים. הסיפור הסוחף ומלא ההומור נארג סביב התבוננות בתצלומי המשפחה, שהם חלק בלתי נפרד מן הטקסט. הספר תורגם לשלל שפות, זכה מיד עם צאתו לביקורות נלהבות בארץ ובעולם ונבחר על ידי המוסף הספרותי של ה"ניו יורק טיימס" לאחד הספרים הטובים של 1998. רונית מטלון (1959), ילידת גני תקוה, היא סופרת, עיתונאית ומרצה. ספרה זה עם הפנים אלינו ראה אור לראשונה בשנת 1995. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית מגישה לקוראים הישראלים את מיטב הספרים מן השורה הראשונה בישראל, עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית שהבית הישראלי אינו שלם בלעדיהם. מדור הפלמ"ח ועד שנות האלפיים: הסופרים והספרים בסדרה מייצגים קשת רחבה של תקופות, הלכי רוח ונקודות מבט, ומבטאים את עושרה ואת רבגוניותה של הספרות הנכתבת בישראל בפרט ושל החברה הישראלית בכלל. אלה הם הספרים שעיצבו ועודם מעצבים את ההוויה הישראלית, את השפה ורבדיה, את הזיכרון המשותף ואת התרבות העברית של ימינו. סדרת עם הספר - פרוזה ישראלית רואה אור לרגל 70 שנה לידיעות אחרונות....

10.
אמי ואחיה, הדוד רובר, יושבים באחת - עשרה בבוקר במיטבחה הלא - גדול של אמי ושותים קפה ]...[ הם מפטפטים על דא ועל הא. לפתע תוקעת אמי מבט חולמני בקיר מולה, זה שחוצץ בין המיטבח לחדר - השינה: מה אתה אומר, רובר, שנוריד את הקיר הזה, נפתח כאן קצת? היא שואלת בערגה. רעיון טוב מאוד, אומר הדוד רובר בלי להביט אפילו. תוך דקות היא עורמת לפניו את כלי העבודה הנחוצים : פטישים, מקדחות, משורים, ועוד כלי אחד רעשני במיוחד, שאני אוהבת את שמו מאוד: קונגו. הדוד רובר מפשיל שרוולים ומקעקע את הקיר. בתוך שעה אין קיר. אמא, קורנת כולה, אוספת את ההריסות ]...[ מעולם לא ידענו, אחי אחותי ואני, איזה בית נפגוש כשנחזור מבית - הספר או מהעבודה; החדרים והרהיטים התחלפו כמו במישחק כיסאות מוסיקליים. לילה אחד זכור לי במיוחד. אבי שנהג להיעלם מהבית לחודשים ארוכים לרגל עיסוקיו הפוליטיים והאחרים, חזר לפתע לאחר היעלמות ארוכה כזו בשתיים לפנות - בוקר. הוא נכנס לבית על בהונותיו, בחשיכה גמורה, שלא להעיר אותנו, חשב להשתרע על הספה בחדר - האורחים, להתנמנם קצת עד הבוקר. התעוררנו באותו לילה לקולו של רעש מחריד: במקום שעמדה הספה ניצבו עכשיו מזנון הזכוכית הכבד, ולידו פינת - האוכל. אבא נחבל בראשו מאחד ממדפי הזכוכיות והיה שרוע על הריצפה, בין אחד הכיסאות לשולחן. ]...[ לצד כל זה ]...[ גילגל אחי שנים את הההזיה על בית חלומותיו: בבית חלומותיו, טען, יהיו הרהיטים מוברגים לריצפה, מודבקים במלט וטיט. מה שהיה הוא שיהיה. אמא הביטה בו באי - אמון גמור: זה לא בית מה שאתה רוצה, אמרה, זה בית - קברות. שם באמת רק התולעים זזות. זהו עמוד מתוך 'קרוא וכתוב', תמונת ילדות מתוך מסה שעניינה : "מחוץ למקום, בתוך הזמן". האנקדוטה הקטנה, הפרט הצדדי, הסוגריים, שמאירים בדרכם את הסיפור הגדול, את הנושא הרחב, מעשירים אותו או מכרסמים בו - מאפיינים את כתיבתה של מטלון בספר זה. מטלון כותבת כאן בז'אנרים שונים של מסות ורשימות, הנושקות גם לסיפור הקצר. הספר, הכולל מבחר מכתיבתה הלא - בדיונית של מטלון ב15 - השנים האחרונות, נפתח בקבוצה של רשימות אוטוביוגרפיות, ובעקבותיהן התבוננויות בצילום ובאמנות פלסטית, ומחשבות על אנשים ומצבים, ועל ספרות. יש בו דיוקנאות המשורטטים ביד דייקנית ובכוח עז של דמיון, ועולים בו המצב הישראלי על שבריו וניגודיו, ובמיוחד דרמת הזהויות הסוערת שלו, והדיאלקטיקה שבין הקול המזרחי לשיח הציוני ההגמוני. המסה של מטלון נכתבת מזוויות אישיות וחושפת חיבורים לא צפויים, וכל זה בטון פרטי, חם, מלא הומור, רווי תמיד באהדה וחמלה לאנושי - העוקב במיומנות אחר פיתולים של רגש ומורכבויות של מחשבה....

11.
12.
שרה - צלמת, פעילת שמאל, חובבת חתולים, הרפתקנית, פתיינית, לא מצחצחת שיניים, ו"משוגעת לדבר הנכון", היא גיבורתו של רומן זה, שמיטלטל בין שתי אהבות, שתי פרידות, שני סיפורים, שתי חברות - שרה ועופרה. בספר נפרשת עלילה מרגשת של חברות, אהבה וחשבון בין שתי נשים צעירות, שמטילות את עצמן בעוצמה כמעט הרסנית אל תוך המציאות הפוליטית - חברתית הישראלית של שנות האינתיפדה, ואל תוך השאלות החריפות שמציאות זו מציבה: שאלות של זהות פוליטית, לאומית, אתנית, מינית, כלכלית - מעמדית ומוסרית. מתוך עלילה מרתקת זו של המקום הישראלי בוקעת עלילה נוספת: סיפורה השובר - לב והמצחיק של משפחה יהודית - צרפתית בפלסי - בלוויל שבצרפת, סביב הלווייתו של בן המשפחה, מישל, הומוסקסואל שמת מאיידס. בלשון צלולה ווירטואוזית, בהומור ובאימה, נארגים זה בזה שני הסיפורים, הישראלי והצרפתי, הם מצעידים את גיבוריהם ואת הקורא אל מעמקי נקודת האל - חזור הפוליטית והאישית: מקום הקריסה, שממנו משקיפים לאחור. זהו רומן שני של רונית מטלון, שספרה הקודם "זה עם הפנים אלינו" (ספריה לעם, 1995 ) זכה לביקורות נלהבות בארץ ובעולם. בארצות - הברית נבחר הספר לאחד מהספרים הטובים של שנת 1998 על - ידי המוסף הספרותי של ה"ניו - יורק טיימס"....

13.
14.
התחלתי לכתוב “ברצינות” בגיל תשע עשרה. לכתוב ברצינות פירושו כנראה לרצות לפרסם, אבל חשוב מזה, פירושו כנראה לרצות בכל מאודך לנצח את עצמך. הסיפור הראשון שכתבתי ברצינות לא היה ראוי למאכל בני אדם מהרבה סיבות שונות ומשונות, אבל מעשה הכתיבה עצמו העניק לי, לראשונה, את תחושת האושר ההיא, שאיננה דומה לשום תחושת אושר אחרת. מהי התחושה הזאת? קשה להגיד בדיוק בלי לשקר ולהגזים אבל נדמה לי שהאושר של הכתיבה כרוך באיזו תחושת מלאות של קיומך בעולם, בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה עצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר : לא אדם ולא דבר. בתחושה שהכול בסדר, בעצם, הכול בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאוד, לא ריק. אף פעם, נדמה לי, לא רציתי באמת לכתוב, כלומר להיות סופרת בתור קריירה. להפך, ברחתי מהמשאלה הזאת בלי הרף. רציתי, למשל, להיות דיפלומטית. או שחקנית תיאטרון. או לוליינית בקרקס (בגיל שמונה). לימים התברר שכל המשאלות המגוחכות האלה דווקא קשורות מאוד לדבר עצמו, כי אולי לכתוב משמעו להיות כל הדברים האלה: דיפלומטית, שחקנית, לוליינית על החבל המתוח מעל לתהום, מוּעדת לנפילה בכל רגע. רונית מטלון ספר המסות עד ארגיעה מזמן אותנו ל”פגישה עם סופרת”, פגישה נדיבה, שכמוה לא ידענו. בפרוזה המסאית שלה, בגוף הראשון האינטימי של ההתנסות, הגיעה רונית מטלון לשיאי כתיבתה. רשמי הקריאה “בזכוכית מגדלת”, הנמסרים בלשון חיונית ומלאת חן, בהומור ובחומרה, בצלילות ובעומק, הולכים ומתגבשים כאן, ככל שהספר מתקדם, למה שמטלון מכנה, בעקבות לאה גולדברג, “הרגשת עולם” טוטלית. בעד ארגיעה דחסה מטלון את מלוא תבונתה האנושית. לא זו בלבד שזהו ספר לימוד ממדרגה ראשונה, המורה לנו צעד–צעד כיצד לפלס את דרכנו בעולם הכתוב, הספר הזה הוא גם פרוזדור מאלף למכלול יצירתה של רונית מטלון. במובן מסוים הוא רומן נוסף, הרומן האחרון, שכתיבתו נפרשה על פני עשרים שנה (2017-1997 ). כאשר הוא נקרא ככזה, אי אפשר להניחו מהיד....

15.
16.
17.
"סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" הוא ספרהּ הראשון של רונית מטלון, שמותה הפתאומי, בטרם עת, הותיר חלל גדול בספרות ובתרבות הישראלית. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1989 ואזל זה מכבר מחנויות הספרים. עתה, לאחר כמעט שלושים שנה, אנו גאים ונרגשים לאפשר למי שלא התוודע אליו, להתענג על אמנות הסיפור של אחת הסופרות המחוננות ביותר בספרות העברית החדשה. "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" הוא ספר נוער מופתי. יש בו נגיעות בכל הנושאים שעסקה בהם מטלון בספריה הידועים למבוגרים, שזכו לביקורות מהללות בארץ ובעולם. ועם זאת, יש לו נוכחות ייחודית – חופשית יותר, הרפתקנית, שובבה, ולעתים אפילו פראית. את הספר חותמת אחרית דבר מאת פרופ´ יגאל שוורץ....


אודה ואבוש שלא קראתי אף ספר של רונית מטלון, למרות שכמה מידידי היו מוכנים לנשק את הקרקע שדרכה עליה. אז החלטתי להתחיל בקטן, וכנראה טעיתי - כי ... המשך לקרוא
14 אהבו · אהבתי · הגב
לעומת קול צעדינו, ספר מופלא וגדול, והכלה סגרה את הדלת הוא ספר סתמי. הספר לא מצליח להיכנס לעומק, חוזר על תיאורים שחוקים של חיי נפש "בורגניים" ... המשך לקרוא
12 אהבו · אהבתי · הגב
קול צעדינו הסתנן באופן בלתי חוקי אליי. כמו שכבר חשפתי גלויות לפניכם: שום ספר של מטלון שקראתי עד כה לא הרגיש שווה את זמן החיים שבוזבז על קרי... המשך לקרוא
10 אהבו · אהבתי · הגב
איני יודעת מי מכם השתתף אי פעם בחייו בסדנא לכתיבה יוצרת, אבל בשל היות הז'אנר חזון נפרץ, אניח שהזדמן לכם לחוות את הריטואל: יושבים חבורה של או... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב
מאחר ששמעתי שבחים על הסופרת רונית מטלון ז"ל שנפטרה זה עתה, סוקרנתי והשגתי לי את סיפרה זה, עם השם המבטיח הנ"ל. ובכן לצערי אני מרגיש כמו הילד ... המשך לקרוא
10 אהבו · אהבתי · הגב
אשכנזיה קפוצת ישבן בגיל העמידה, בעלה הרופס, זקנה מזרחית סנילית למחצה ופלאית, נכדהּ האוחצ'ה הדראג-קווין ונהג משאית פלסטיני נפגשים בקיראון..... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ