רונית מטלון החלה לפרסם סיפורים בראשית שנות השמונים, בעיקר בחוברות 'סימן קריאה'. במשך השנים היקנו לה סיפוריה מעמד של סופרת מן השורה הראשונה, אך בניגוד למקובל אצלנו - היא לא מיהרה לפרסם ספר. 'זרים בבית', סיפרה הראשון, שמוקירי - כתיבתה הרבים מצפים לו שנים, הוא לפיכך ספר ראשון, אשר יש בו בשלות, חדירה רגשית ויד - כותבת בטוחה של ספר שלישי. דמויותיה של מטלון רובן ככולן על סף "יציאה אל החיים", מגוננות על הגבולות השבריריים של עולמן הפנימי ומנסות לאושש את עצמיותן. לצאת אל החיים פירושו, מלכתחילה, לבחור בחירה וגם לחיות איזשהו קרע, החל מן התינוק, ש"המזון הוא מבחירותיו הראשונות... ומסמן את תחילתו של הקרע המועד בינו לבין הוריו", דרך ילדות, וכלה בנערות או נשים צעירות. בדרך - סיפור המבהבהת בין זרות "קרה" לנכמרות )קצת אירונית( מוליכה מטלון את דמויותיה בין האופציות השונות העומדות בפניהן לבחירה. תמיד הן בצעדיהן הראשונים, וכל דמויות - המישנה הן גם אפשרויות שונות שבפני הדמות הראשית, ותמיד יש איזשהו קרע במיסגרת המשפחתית, שיותר משהוא פרי הנסיבות - כגון, "עירעור המשפחה הספרדית" - הוא טבוע - מראש בעצם היציאה אל הממשות העצמית, בעצם הסרת פעמון הזכיכית או המיכסה המגונן: "מה לעזאזל קורה כאן, התרומם הגג וצנח, צנח והתרומם, חוסם ופותח לסירוגין כל הדרך עד למיסעף כבישים מהירים..." תמיד ישנה כאן דמות מדריכה בוגרת ויתר, או מנוסה יותר, שהיא מושא להזדהות, והעולם מתנהל מבעד רעכרוריות כלשהי. עסקי - אוויר ופנטזיה הרסנית, סתמיות מנוכרת )התדריך של רוחמה: איך שוכבים עם גבר - אחת מפסגות הספר(, ויתור בלום ופאסיבי, או התאבדות, או מעשה של הרס - עצמי - הם בין האפשרויות במיסעף הכבישים. ומה ש"דפוק" כאן אינו סוציולוגי, לא "הדפוקים והשחורים של החברה הישראלית", אלא נתון - מראש בכניסה אל המים. )"הילדה עמדה דקות ספורות, ואחר תקעה פתאום את ראשה בתוך המים": בקומה השניה "תוחב התינוק המתולתל את ראשו בין הסורגים": "וביחד ]נטאלקה והתינוקת בת - יומה, אחותה[ נכנסו לארון"( - באיפוק רב, בחומרה של ניסוח, תמיד בטעם - טוב של לא לומר יותר מדי - היציאה אל החיים היא גם ספק התאבדות - אל - החיים, "ממש ברגע זה הולכים לקרוע אותו ממכות... וטוב שככה".