ביקורת ספרותית על אושר מאחורי העצים - נובלה וסיפורים קצרים מאת רונית מטלון
ספר טוב

---

את השם של רונית מטלון )זיכרונה לברכה* כבר שמעתי כל-כך הרבה פעמים כאשר התחלתי לחפש מקום לימודי ספרות באונברסיטה או כשקראתי אחד מהספרים שלה כבחורה בת 19, הספר הראשון שקראתי הוא הספר שלה'' השפעה בלתי הוגנת'' אני קראתי אותו יום אחד בסטימצקי וסיימתי אותו באותו יום, הוא היה כל-כך מרתק מן רומן מכתבים אני זוכרת את עצמי, נהנית ממנו בגיל 19. ובגיל 30 אני נתקלת בו באופן מוזר, האמת שאני ספרנית כבר כמעט 6 שנים באונברסיטת בר אילן, ראיתי את רונית מטלון מככבת במדף אצלנו אבל משום מה לא הלכתי לקרוא אותה,למרות שרציתי ובזמן האחרון אני עוקבת אחרי אנשים ספרותיים בפייסבוק. אחת מהאנשים היא מנהלת בית ספר שלומדים בו בני נוער מדעי הרוח החל מ2013, אני לא הספקתי להכיר את המקום הזה לצערי סיימתי שנה לפני. אני מכירה את המקום הזה כמה שנים בזמן האחרון יצא לי יותר להכיר, היא כתבה כל מיני דברים פוליטיים והסכמתי איתם היא הציעה לי לקרוא איזה סיפור מתוך הספר, ומשום מה משהו בכריכת הספר שאב אותי החלטתי לקנות את הספר, כי את הספר לא מצאתי באף ספריה שאני עובדת כי הוא חדש. הוא ספר שבתוכו ישנם סיפורים קצרים שמדברים בעיקר על נוף גיאוגרפי של הסופרת, מקומות בחייה בעיקר גם על חייה לפני סף מחלתה (היא נפטרה בשנת 2017) האמת שהספר שבה את ליבי מכמה נקודות, מהמבט הנשי המאוד חזק שלה ומתואר פה מאוד באיזה כוח גלמוד מול דמות הגבר, המחפשת את האמת בכל סיפור, מאוד מודגש הדמות שלה בכל סיפור. היו כמה סיפורים קצרים דיוקנאות, של אנשים מאוד התחברתי לכולם ואחד מהסיפורים הכי מרכזיים שמשכו אותי, הוא דווקא הסיפור שלפני האחרון. על הבחורה ברכבת שנוסעת לחיפה, הרגשתי שאני רואה את עצמי בתוך הדמות, כאילו הסופרת רואה אותי. זה היה מרגש, וזה משעשע אותי כשאני חושבת על זה למעשה היא התגוררה בחיפה במקום הולדתי וכיום אני גרה במרכז, יש בזה איזה מוטיב נוסטלגי מאוד רגשי הייתי אומרת.
''ואז היא בבת אחת בולמת הכול נבלם:רפלקס התנועה של האצבעות על המקלדת, הארשת שהיא מסך, הגוף הרכון לפנים.דופנות הזכוכית המקיפות אותה קורסות ומתנפצות בשקט מוחלט, בזו אחר זו. פלג גופה העליון מאגן הירכיים ועד העורף, נשען או נהדף לאחור, אל גב הכיסא הרכבת, מתרחק. היא עוד לוטשת את מבטה ממרחק במסך המחשב, אבל באופן אחר:עינייה מצומצמות, שפתיה הדקות פשוקות מעט, על לחייה אין ממש חיוורון, אלא צוהב משונה שניבט מבעד למעטה העבה של הדמעות. פניה שטופות בבכי הדמום פתאומי שאינו פוסק, בעודה ממשיכה לקבוע את מבטה במסך המחשב. עד חוף הכרמל''(עמ' 183- אושר בין העצים)
ברגע זה חשבתי שרונית מטלון ראתה אותי בתור ילדה בת 19, הילדה שמחפשת את עצמה בין תל-אביב לחיפה כיום היא השתקעה בתל-אביב ולא תחזור לחיפה לעולם.

» ביקורות נוספות של אורי החמודה
» ביקורות נוספות על אושר מאחורי העצים - נובלה וסיפורים קצרים