“כן חברה, המילה הכתובה מ ת ה.
במאה ה 20 עשו אותו דבר לפילוסופיה- הניאו קנטיניאנים, על שלל הפילוסופים הסובייקטיביים שלקחו מקאנט השראה- בכך ששללו את המציאות והתפיסה החושית, בדמותו של מרטין היידיגר שאמר שהמציאות על שלל גירוייה השונים מסיחים דעת, כך שכול אחד יכול להיות אייכמן קטן שרוקד לצלילי הוואלס של היטלר.

בימנו- עשו אותו דבר לספרות- יער האמזונס נקרת בשם הלבידו הנשי, או בעברית יפה ' ספרות רומנטית
(ויקטור הוגו ואיין ראנד, מחלוצי הז'אנר מתהפכים בקברם!!).

היום 'סופרים', במיוחד ברפובליקת הקרפיונים שלנו, שמים את הבלילה בהוצאה, הקופירייטר ינסח תוכנית עבודה ו הבלילה כבר ארוזה בחנות, 'במבצע'- רק היום , רק החודש , מזל שהגעתם לקניון.
שם המוכרת, שהחיוך שלה עולה 98 שקל, תפלרטט עם מי שקונה, תדפוק מבט של זונה עוף מפה למי שמתחכם ואין את הספר א ד ו נ י !.

כיום יש אישה ששואפת להתאפר כמו זונה מהפרסומות וללבוש חליפת חצאית ולעלות למטוס, להגשים עצמה כדיילת (איך אפשר?? להיות ארוזה ואקום, להתאפר כמו גילה אלמגור ולשחק עם הגרביונים ברכבת הביתה?).
וכך יוצא שמי שמפרסם היום ספר רצה להיות ברמן והמוכרים והמוכרות רצו להיות באל על.

מטלון, גאווה יחידה לגני תקווה, הגשימה את החלום ושברו להיות סופרת ומרצה.

לא משהו מקורי, אלה מכבסה המתחכמת עם הז'אנר הסיפורי של סיפורי משפחתה ושנות קום המדינה
(אני מנחש שבני משפחתה לא מצאו מה להגיד לה על אותו סיפור שחוזר על עצמו, מקסימום זה לא היה ככה!!).

ובכול זאת כול ספר שלה זה צביטה בלב, אפר הסיגריות חודר לתאים האפורים במקום למאפרה.

ב 2008 'קול צעדינו' שלה, מן הרומנים הראשונים שקראתי, השאיר אותי ספיצ'לס!.
אני הייתי הכבשה השחורה שמפספס את האוטובוס האחרון מהשכונה. אני הייתי זה שבא למאפייה וצורח זה מרגרינה קיבינימט!!

את העשור הראשון למילניום עשיתי באוניברסיטה, לומד ספרות. שנאתי את המוסד המדופלם וכל חלק מתועב בקן החולדות השוקק אוטובוסים ויעני עתיד בפוטנציה.

וכן החלק היחיד שאהבתי היה הקטע הזנותי- ללבוש סקיני ג'ינס שאז כבש את העולם, ואם אפשר בשחור.
להדליק ס י ג ר י ה ! מול עדה ודעה .
וניסיתי להתקבל לסדנת הכתיבה של הגברת מטלון. כישורים ספרותיים והבעה בכתב לא היה לי , ויש יגידו עד היום! מה אתה מטריד את מנוחתנו בסימניה??
לא עברתי את הסלקציה של מטלון, הייתי בקורס סמוך לסדנה באותם השעות ודפקתי לה מבט יקח אותך.. שהעיניים מוכתמות הפודרה שלה טרחו להטיב להביט, מצעיר לבן אשכנז עם שיער מטולטל ארוך, יענו ישו ידפוק אותך, עם הטי שרט כאילו אני חבר מחתרת ביהודים?

כל מה שנשאר היה להיתקל בה פה ושם בקן בקן החולדות. תמיד לבושה כחלום הרטוב של כל סטודנטית- 'אמא תני לי כסף לקנות את כל השמלות והמעילים שאני רוצה, כאן זה אוניברסיטה! 20 שנה בתלבושת אחידה עשיתי בשביל להגיע למעמד המיוחל...

בפעם האחרונה שראיתי אותה- ירדתי מהאוטובוס. היא עשנה סיגריה בבית הקפה שעל הרמפה כניסה למוסד. משומה חשבתי 2 דברים- מה הספר הבא?
וכן זאת תיהיה הפעם האחרונה שיצאה לראות אותה, וזאת הייתה באמת הפעם האחרונה.
היא הייתה אישה יפה י חביבתי!

והספר הזה שיטרח לכתוב עליו הוא סטירה מטלונית מצלצלת למען ולשם עדות המזרח, כפי שאומר הדוד סיקוראל מקמרון.
"זה עם הפנים אלינו" מספר באמצעות תמונות (האמת לא כל כך, רובם חסרות) שושלת משפחתית ענפה שהתבססה במצרים, שם גרה כל החמולה באחוזה, שאפילו המשרתים ישבו לסעוד עם האדונים היהודונים. חומוס, מאפים עם גבינות ותרד וחלב מרוכז שהפך לסבון שמן שהיו זוללים מרוכלי הרכוב שמהבוקר עד הלילה באו למכור להם.
מהדוד סקוראל ואשתו בדואלה , קמרון, ששונאת את אסתר השם ירחם בדמות מטלון.
מהאפיזודות הכושלות בישראל ואפילו בסוף דחקה לניו יורק.

הספר נפתח בקמרון, שם הדוד סיקוראל יחד עם ז'וליאן הצעיר והנחשק על יא אסתר, המעבירה את שנות הטישפעשרה בדואלה, קמרון- באחוזה עם ברכה, איך לא?! של הזוג סיקוראל.
הדוד ועוזרו ז'וליאן עובדים בנמל, בסחורה ובמפעל ובמשרדים . הדוד מלכלך על בני המשפחה במצרים ועל האבא הארור של מטלון שעושה שמות להחריב את העולם כדבריו.
בהמשך מסופר על המשפחה ב קהיר. האב הבטלן, עם רוח המהפכה הסוציאליסטית. על האח הציוני רחמנא ליצלן. על הדודה והדוד- נונה פורטונה, הדודה הדעתנית יראת שמים השומרת על פני הדברים וכלפי חוץ. על איך היא עולה על העצבים של אסתר ששואלת כל פעם תמורת אגורות בודדות מה קרה בכול תמונה. האחות נדין של אביה של מטלון, הזנוחה בגפה שם במצרים.
וכך הספר מזגזג לו בין קמרון למצרים.

בת 17 מתיכון מגיע אסתר לדואלה, קמרון. אוהבת להקשיב למוזיקה, לקרוא , אולי גם ללמוד.
אסתר נדלקת בז'וליאן אחרי שהם משחקים בחצר והוא מקלף לה מנגו, שואל אותה עם היא הולכת להתחתן עם ארואן פופו?, אחד הנאלחים שעובדים בשביל הדוד והיא אומרת 'מה פתאום!'.

" את לא רצית לבוא, אסתר?"
"רציתי, זה לא העניין, זה סיקרן אותי.
"אם רצית אז באת וזהו".
"כן, אבל למה דווקא אני?
"כי מצאת חן בתמונה שהיית מאוד קטנה שאמא שלחה"
"וזה הכול?"
"זה הכול. שנים שכול בן משפחה מבקש ממני משהו. (..) את לא ביקשת אף פעם , אני אוהב אנשים שלא מבקשים". (ע"מ 56).

הדוד סיקוראל לא הסתדר בהיררכיה המשפחתית בקהיר ובנה עצמו בדואלה קמרון, לאחר שהתחתן ברזויל ב1954 עם מארי אנז', גברת סיקוראל הלבנה שמתחנת השם ישמור עם ערבי. היא התאהבה בו, הוא חמד אזרחות צרפתית, כדי לא להיות מגורש בפעם הרביעית ממדינה אפריקאית. העלילה בספר מתרחשת לרוב בין שנות ה-40 לשנות ה-70, ומסתיימת בביקור מפתיע בהילטון בתל אביב ב 1986.

נונה פורטונה מתחתנת עם גבר ז'אקו פשוט שפגשה שלוש פעמים בנעוריה ויאללה. אביה שנא אותו. אינס, אמא של מטלון גרה בקהיר עם כולם עד שעלתה ארצה.

"אני רואה את זה לפעמים אצל לבנים שחיים כאן, מין הכחשה של הטבע (..) אנשים שבאו לעשות כסף היו מאוד נצלניים כלפי המקום. טרגדיה נוראית(..) אפריקה. מצד אחד היופי הממכר הזה, ובצד השני הסבל של אנשים, לא ראית ,ולא תראי כזה סבל" (ע"מ 91).

שח ז'וליאן עם אסתר מדוע ולמה הדוד לא אוהב את הג'ונגלים ועל מעללי החברה הצעירים בטבע- יערות וחופים של אפריקה.

"אסתר חושבת שאנחנו מנצלים את הכושים שלנו"
"באמת" משתומם הדוד
"אני לא אומרת את זה, לא אמרתי שאתם מנצלים באופן מיוחד. זה לא בסדר שכל השחורים משרתים וכל הלבנים מעסיקים, זה מה שאני חושבת" ( ע"מ 116).
מאדאם סירוקאל ואסתר מסתכסכות, זאת מתה להעיף אותה וזאת מתה לעוף.

בחזרה למצריים, ז'אקו, בעלה של נונה פורטונה מפסיד בקלפים, מכריח את פורטונה ובן הדוד שאמצו מאחותה לעבור מבית אל בית. עד שסוף סוף מגיעים למשהו שקט ונקי, לא מתאים לז'אקו והם עוברים לאזור צפוף בלב קהיר, הוא תולה דגל של איטליה, לגיבורו מוסליני בזמן מלחמת העולם, על חמת הציונות והבריטים שנאי נפשו.

באמצע הספר מטלון/אסתר, אמא, הדוד אדוארד עם השיניים התותבות ונונה פורטונה נוסעים לדוד בקמרון, לחמת רוחה של מאדאם סיקוראל. וגם שם יבואו סיפורים מאלה שעלו ארצה.

באוגוסט 1954, עוזבת אמא של מטלון אינז יחד עם נונה פורטונה, אסתר הדוד אדוארד ועוד כמה לארץ, לעשות עלייה מנמל מרסי.הם מגיעים לקיבוץ לעבוד בפלחה, מה שלא עוצר את האב להמשיך להסתובב בחליפות 3 חלקים.

"הוא אירגן שביתת שבת והפגנה במשרד הרווחה בפתח תקווה, צייר שלטים: לחם עבודה! (..) מוחה נגד הפרוטקציות לאשכנזים. המפא"יניקים נבהלו, עשו לו כבוד, מרחו מפה ומשם: הוא קיבל משרה.
(ע"מ 192).

"הנאורים שלך שם בקיבוץ, הגזענים והעלובים האלה שיושבים על אדמות של ערבים, הם טובים או הרעים? מה תעשה תקלף ךהם את העור" (ע"מ 236).

האב נטול השם של מטלון לא מסתדר בקיבוץ, רץ לרשויות המקומיות, רוצה ללמוד ציור. בסוף הכול מתפוצץ- הוא עוזב להיות מדריך חקלאי בגליל התחתון, עוקץ את הדוד מואיז להוט אחר סוציאליזם וציונות.

"שעות דיבר על ליבה(..) טורח להראות לה מה שלא רצתה לראות: שרק האנוכיות ופינוקה מונעים ממנה להכיר בעובדה שכולם, כמעט כולם, השאירו מאחוריהם, ממש כמוה, עולם שנחרב, שכבר לא קיים והוא בחזקת משאלת לב בלבד, חלום או געגוע- הגרמנים, הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כולם-כולם.
"אין יותר מצרים של המלך פארוק והמלך פואד, וגם לא תיהיה, הטעים"
(ע"מ 246).

הדוד סיקוראל באה עם מאדאם לארץ, ומנחם את אחותו נונה פורטונה , שלא סובלת את הארץ ודלותה, לאומת פאר המולדת האהובה, מצרים הישנה והטובה שחדלה ונעלמה.

בהמשך אבא ואסתר נוסעים לניו יורק, לחפש את אחותו נדין.

לאורך הספר באים קטעים של ז'קלין כהנוב, מה וכיצד לבנטיניות התקיימה בקרב עדות המזרח ששו לאירופה.

"אני רוצה שתעשי מה שאת רוצה, לכי תכבשי את העולם יא אסתר, תראי להם", לקראת סוף הספר.

וכן אסתר- זאת אומרת רונית מטלון עשתה הרים וגבעות ברומנים המשפחתיים שלה, שעלו מחדש על הקונצנזוס בעשור הקודם, אם עליית 'החברה הגאונה' והרומנים המשפחתיים על מעללי הסבים סבתות ועד ימינו ממש.

אם הייתה בחיים, הייתה ללא ספק כוכבת הפגנות מחאה והייתה מכבה סיגריה על כל האדונים והגברות המדברברים בחדשות, כמו ששמה קצוץ, ב ד' אמותיה של הכלה ששמה קצוץ על הז'אנר הרומנטי, נוסח דרמה טורקית אחת גדולה, מתומצתת ע"י אסתר אחרת חחח עכשיו ראיתי

לילה מעברות ושיכונים הרמנו לכם פה.

ורונית מטלון מתה בשיא הצלחתה. לפני שבוע עברתי דירה למרום כרמל, ליד איפה שגרה המנוחה ואיפה שפגשתי אותה, ממש אירופה , פסטורלי ושקט.”

“אתחיל בוידוי- בזמנו למדתי קורס באוניברסיטה אצל רונית ואחד הדברים הזכורים לי (חוץ מהידע העצום שלה) הוא הקול שלה. הקול הגבוה מאנפף, לפעמים קצת חורק, לפעמים קצת שקט, אבל מלא הבטחון והעוצמה. לקח לי הרבה זמן להתחיל לקרוא את הרומן שלה, בעיקר כי כל פעם הקול שלה ליווה את הקריאה. היום הוא עדיין מלווה את הקריאה אבל זה פחות מפריע לי.

להיפך, הרומן המקסים הזה, שמלווה בתמונות "אותנטיות" קרוב אלי הרבה יותר בזכות הסאונד שמלווה את הקריאה.
המעבר בין כתיבה בגוף ראשון, לכתיבה בגוף שלישי על "האחיינית", תיאורי הנוף, הרקע והפירוט הרב יוצרים תמונה תקופתית נפלאה.
ואני? צברית, אשכנזיה נטועה עמוק בישראליות מצליחה לטעום לרגעים את ההוויה האחרת, הלבנטינית, הדרום אפריקאית שמעולם לא אכיר.”