הנה מה שאני זוכרת.
שפתיי נחתכו. נשכתי אותן כשהוא תפס אותי מאחור וכיסה את פי.
הוא אמר את המילים האלו: "אני אהרוג אותך אם תצעקי."
נשארתי ללא ניע. "את מבינה? אם תצעקי, תמותי."
הנהנתי בראשי.
הוא ריתק את זרועותיי לצדי גופי
בידו השמאלית וביד שמאל כיסה את פי.
הוא שִחרר את ידו מעל פי.
צרחתי. מיד. בחטף.
המאבק החל.
הוא כיסה שוב את פי. הוא בעט בי עם הברך וכופף את רגליי מאחור כדי שאפול. "את לא מבינה, כלבה. אני אהרוג אותך. יש לי סכין. אני אהרוג אותך." הוא שחרר שוב את ידו מעל פי ואני נפלתי בצרחות על השביל המרוצף. הוא סובב אותי ובעט בצדי גופי. השמעתי קולות - סתם קולות שלא היו חזקים יותר מקול צעדים רכים. הם שלהבו אותו והגבירו את זעמו. זחלתי על השביל. באותו יום נעלתי מוקסינים עם סוליות רכות, ועכשיו ניסיתי להנחית עליו בעיטות פראיות שהחטיאו או שרק ליטפו אותו. מעולם לא הרבצתי קודם לכן. תמיד הייתי האחרונה שנבחרה במשחקים בשיעורי התעמלות.
איכשהו, אני לא זוכרת איך, הצלחתי לעמוד שוב על רגליי. אני זוכרת שנשכתי אותו, דחפתי אותו, ואני לא יודעת מה עוד. התחלתי לרוץ. כמו ענק רב-עוצמה הוא שלח את ידו ותפס בקצה השיער הארוך והחום שלי. הוא משך בחוזקה והפיל אותי. נפלתי על הברכיים מולו. זה היה הכישלון הראשון בניסיונות ההימלטות. השיער. שיערה הארוך של האישה.
"את ביקשת את זה," הוא אמר, ואני התחלתי להתחנן.
הוא הושיט יד לכיס האחורי של מכנסיו ושלף סכין. עדיין נאבקתי. שיער נתלש בכאב רב מגולגולתי כשניסיתי ככל יכולתי להשתחרר מאחיזתו. רכנתי קדימה ותפסתי את רגלו השמאלית בשתי ידיי, וגרמתי לו לאבד את שיווי משקלו עד שהוא מעד. רק מאוחר יותר, לאחר שהשוטרים מצאו את הסכין על הדשא, כמה מטרים ממשקפיי השבורים, נודע לי שהוא נשמט מידיו ונעלם.
אז החלו האגרופים.
הוא כעס על אובדן הנשק שלו או אולי על חוסר הצייתנות שלי. תהא הסיבה אשר תהא, כאן היה סופו של הסיבוב המקדים. שכבתי ובטני צמודה אל האדמה. הוא ישב לי על הגב וחבט את ראשי על הלבנים. הוא קילל אותי. הוא סובב אותי וישב על בית החזה שלי. מלמלתי. התחננתי. בשלב הזה הוא כרך את ידיו סביב צווארי והחל ללחוץ. לרגע איבדתי את ההכרה. כשהתאוששתי, ידעתי שאני מביטה לתוך עיניו של האיש שיהרוג אותי.
באותו רגע נכנעתי לו. הייתי משוכנעת שלא אשאר בחיים. לא יכולתי להיאבק יותר. הוא עמד לעשות בי מה שרק ירצה. זהו זה.
הכל האט. הוא נעמד והחל לגרור אותי על הדשא כשהוא מושך בשְעָרי. התהפכתי, ובחצי זחילה ניסיתי להדביק את קצב ההליכה שלו. ראיתי במעורפל מהשביל את הכניסה האפלה למנהרת האמפיתיאטרון. כשהתקרבנו, הבנתי שלשם אנחנו הולכים, ונחשול של פחד גאה בי. ידעתי שאמות.
מפתח המנהרה נמתחה גדר ברזל ישנה למרחק כמה מטרים. גובהה היה מטר והיא תחמה חלל צר שדרכו נכנסים למנהרה. הוא גרר אותי בעודי מפרפרת על הדשא בעקבותיו, הבחנתי בגדר, והשתכנעתי לחלוטין שאם נמשיך מעבר לנקודה זו, לא אשאר בחיים.
לרגע קצר בזמן הגרירה נאחזתי חלושות בעמודי גדר הברזל, אבל הוא ניתק אותי מעליה במשיכה חזקה. אנשים חושבים שאישה מפסיקה להיאבק כשהיא מותשת מבחינה גופנית, אבל אני עמדתי להיכנס לקרב האמיתי שלי, קרב של מילים ושקרים ומחשבה.
כשאנשים מדברים על טיפוס הרים או על שיט בנהר סוער, הם אומרים שהם הפכו לישות אחת עם האתגר, שגופם נעשה מכוון למטרה עד כדי כך שכאשר הם מתבקשים להטעים כיצד עשו מה שעשו, אין בכוחם להסביר זאת במדויק.
בתוך המנהרה, בין בקבוקי הבירה השבורים, העלים הכמושים ושאר הזוהמה הלא מזוהה שכיסתה את פני האדמה, נעשיתי לישות אחת עם האיש הזה. חיי היו בידיו. אלו האומרות כי הן מעדיפות להיאבק עד מוות מאשר להיאנס הן טיפשות. אני מעדיפה להיאנס אלף פעמים. את פשוט עושה מה שצריך כדי להישאר בחיים.
"קומי," הוא אמר.
קמתי.
גופי רעד בחוסר שליטה. היה קר, והשילוב של הקור, הפחד והתשישות גרם לי לרעוד מכף רגל ועד ראש.
הוא השליך את התיק ואת חבילת הספרים שלי לפינה באותה מנהרה שפתחה מן הצד השני היה אטום.
"תתפשטי."
"יש לי שמונה דולר בכיס האחורי," אמרתי. "לאמא שלי יש כרטיסי אשראי וגם לאחותי."
"אני לא רוצה את הכסף שלך," הוא אמר וצחק.
הבטתי בו. הפעם ישר בעיניים, כאילו היה אנושי, כאילו אוכל לדבר איתו.
"בבקשה אל תאנוס אותי," אמרתי.
"תתפשטי."
"אני בתולה," אמרתי.
הוא לא האמין לי. הוא חזר על הפקודה. "תתפשטי."
הידיים שלי רעדו ולא יכולתי לשלוט בהן. הוא משך אותי אליו בחגורה שלי והצמיד את גופי לגופו שהיה שעון על קיר המנהרה.
"נשקי אותי," הוא אמר.
הוא דחף את ראשי קדימה, ושפתותינו נפגשו. השפתיים שלי היו חשוקות. הוא משך בחוזקה את החגורה שלי והצמיד עוד יותר את גופי לגופו. הוא תפס את שְערי באגרופו וסובב אותו. הוא הדף את ראשי לאחור והביט בי. התחלתי לבכות. להתחנן.
"בבקשה אל תעשה את זה," אמרתי. "בבקשה."
"תשתקי."
הוא נישק אותי שוב והפעם הכניס את הלשון שלו לתוך הפה שלי. מאחר שפתחתי את פי כדי לדבר, היתה לו אפשרות לעשות את זה. ושוב הוא משך את ראשי לאחור בכוח. "נשקי אותי בחזרה," הוא אמר.
ואני עשיתי את זה.
כאשר זה הספיק לו, הוא הפסיק וניסה לפתוח את החגורה שלי. היה לה אבזם יוצא דופן, והוא לא הבין כיצד פותחים אותו. כדי שישחרר אותי, אמרתי, "תן לי, אני אעשה את זה."
הוא הביט בי.
כאשר גמרתי, הוא פתח את רוכסן הג'ינס שלבשתי.
"עכשיו תורידי את החולצה."
לבשתי אפודת קרדיגן. פשטתי אותה. הוא הושיט את ידו כדי לפתוח את כפתורי החולצה ש
לי. הוא לא הצליח. "אני אעשה את זה," אמרתי שוב.
פתחתי את כפתורי החולצה מבד אוקספורד שלבשתי, וכמו הקרדיגן, קילפתי אותה מעל גופי. זה היה כמו להשיל נוצות. או כנפיים.
"עכשיו את החזייה."
הורדתי אותה.
הוא הושיט את ידיו ותפס אותם - את השדיים שלי - בשתי ידיו. הוא מישש אותם ולחץ אותם, ומשך אותם עד שהם נגעו בצלעות שלי. התפתלתי. אני מקווה שמיותר לציין שזה כאב. "בבקשה אל תעשה את זה, בבקשה," אמרתי.
"ציצים לבנים נחמדים," הוא אמר. המילים גרמו לי לוותר עליהם, לנתק כל חלק מגופי שהוא תבע בעלות עליו - הפה, הלשון, השדיים.
"קר לי," אמרתי.
"תשכבי."
"על האדמה?" שאלתי בטיפשות, בחוסר אונים. בין העלים ושברי הזכוכית ראיתי את המוות. את גופי שרוע, מפורק, מעוות, מת.
בהתחלה ישבתי, כלומר קרסתי לאיזו תנוחה של ישיבה. הוא תפס את קצות המכנסיים שלי ומשך. אני ניסיתי להסתיר את מערומיי - התחתונים, לפחות, עוד היו עליי - והוא בחן את גופי. אני עדיין מרגישה שבמבט הזה האירו עיניו את החיוורון החולני של עורי במנהרה החשוכה. הן הפכו פתאום את הכל - את בשרי - למחריד. "מכוערת" היא מילה אדיבה מדי, אבל היא הקרובה ביותר.
"את הכלבה הכי גרועה שהיתה לי בחיים," הוא אמר. הוא אמר את זה מתוך גועל. הוא אמר את זה לאחר שבחן אותי היטב. הוא ראה מה הוא תפס ולא אהב את השלל.
לא משנה, הוא יגמור.
כאן התחלתי לשלב בין אמת לבדיה, והשתמשתי בכל מה שיכולתי כדי לנסות להעביר אותו לצדי. שיראה אותי כמעוררת רחמים, שיראה אותי כנחותה ממנו.
"אני ילדה מאומצת," אמרתי. "אני אפילו לא יודעת מי ההורים שלי. בבקשה אל תעשה את זה. אני בתולה."
"תשכבי."
שכבתי. גופי רעד ואני זחלתי ונשכבתי על האדמה הקרה. הוא משך מעליי בכוח את התחתונים וצרר אותם בכף ידו. הוא זרק אותם לפינה והם נעלמו מעיניי.
הבטתי בו בשעה שפתח את רוכסן מכנסיו והניח להם לצנוח סביב קרסוליו.
הוא נשכב מעליי והחל להתחכך בי. הכרתי את התנועה. סטיב, נער שאהבתי בתיכון, היה מתחכך ככה ברגל שלי כשלא נתתי לו לעשות את מה שרצה יותר מכל, כלומר לשכב איתי. כשהייתי עם סטיב, שנינו היינו לבושים. הוא היה חוזר לביתו מתוסכל ואני הייתי מרגישה בטוחה. ההורים שלי היו אז בקומה העליונה של הבית. סיפרתי לעצמי שסטיב אוהב אותי.
הוא התנועע בקדחתנות מעליי והתחיל לשחק באיבר מינו.
הסתכלתי לו ישר בעיניים. מרוב פחד לא יכולתי שלא לעשות זאת. האמנתי שאם אעצום את עיניי -איעלם. כדי לשרוד היה עליי להיות נוכחת כל הזמן.
הוא קרא לי כלבה. הוא אמר לי שאני יבֵשה.
"אני מצטערת," אמרתי ולרגע לא הפסקתי להתנצל, "אני בתולה."
"תפסיקי להסתכל עליי," הוא אמר. "תעצמי את העיניים. תפסיקי לרעוד."
"אני לא יכולה."
"תפסיקי או שתצטערי על זה."
הפסקתי. לא הסרתי את עיניי ממנו. המבט שלי נצמד אליו יותר אפילו מאשר קודם. הוא החל לדחוק את אגרופו אל פתח הנרתיק שלי. הוא הכניס פנימה את האצבעות שלו - שלוש או ארבע ביחד. משהו נקרע. התחלתי לדמם. עכשיו הייתי רטובה.
זה ריגש אותו. הוא היה מרותק. בעודו דוחק את מלוא אגרופו לתוך הנרתיק שלי ומניע אותו, נסגרתי בתוך ראשי. חיכו לי שם שירים אותם למדתי בבית הספר: שיר של אולגה קרבל שלא מצאתי מאז, "הכיסא של ליליאן", שמו, ושיר בשם "בית חולים לכלבים" מאת פיטר ויילד. ניסיתי לחזור עליהם בראשי, בשעה שמחצית גופי התחתונה שקעה בחוסר תחושה עוקצני. הנעתי את שפתיי.
"תפסיקי להסתכל עלי," הוא אמר.
"אני מצטערת," אמרתי. "אתה חזק," ניסיתי.
הוא אהב את זה. הוא שוב התחיל להתנועע בפראות, מעלה ומטה, כנגד גופי. החלק התחתון של עמוד השדרה שלי נמחץ אל הקרקע. זכוכיות חתכו את הגב והישבן שלי. אבל משהו עדיין לא עבד. לא ידעתי מה הוא עושה.
הוא התרומם על ברכיו. "תרימי את הרגליים שלך," הוא אמר.
לא ידעתי למה הוא מתכוון, מאחר שמעולם עשיתי את זה עם אף אחד ולא קראתי על זה בספרים, אז הרמתי אותן למעלה, זקופות וצמודות.
"תפתחי אותן."
פתחתי. רגליים כמו של בובת ברבי, חיוורות, נטולות גמישות. הוא עדיין לא היה מרוצה. הוא הניח יד על כל רגל ופישק אותן רחב מכפי שיכולתי להחזיק.
"תשאירי אותן ככה," הוא אמר.
הוא ניסה שוב. הוא עבד עם האגרוף. הוא תפס את השדיים שלי. הוא סובב את הפטמות באצבעותיו וליקק אותן.
דמעות ירדו מזוויות עיניי וזלגו לי על הלחיים. לא הייתי מחוברת למה שקורה, אבל אז הגיעו לאוזניי קולות. מהשביל. היו שם אנשים, קבוצה חולפת של נערים ונערות. קודם לכן בדרכי בפארק חלפתי על פני מסיבה שנערכה לכבוד היום האחרון ללימודים. הבטתי בו. הוא לא שמע אותם. זה היה הזמן. השמעתי צעקה פתאומית, והוא מיד חסם את פי בידו. שוב שמעתי את הצחוק, והפעם הוא נע לכיוון המנהרה, אלינו. קריאות רמות והתגרויות. קולות של אנשים שמבלים ונהנים.
שכבנו שם כך, ידו נעולה על פי ולוחצת חזק על גרוני עד שהאנשים חלפו. המשיכו הלאה. איבדתי את הסיכוי השני להימלט.
העניינים לא התקדמו כפי שהוא תִכנן. זה לקח זמן רב מדי. הוא הורה לי לקום. אמר לי שאני יכולה ללבוש את התחתונים שלי. שנאתי את זה שהוא אמר את המילה תחתונים.
חשבתי שזה נגמר. רעדתי אבל חשבתי שמה שהיה כבר הספיק לו. הכל היה מלא דם ואני חשבתי שהוא כבר עשה את מה שרצה.
"תמצצי לי," הוא אמר. הוא נעמד. אני עוד הייתי על האדמה בחיפוש אחר הבגדים שלי בין הזוהמה שהיתה שם.
הוא בעט בי ואני התקפלתי לכדור.
"אני רוצה מציצה." הוא החזיק את הזין שלו ביד.
"אני לא יודעת לעשות את זה," אמרתי.
"מה זאת אומרת את לא יודעת?"
"אף פעם לא עשיתי את זה," אמרתי. "אני בתולה."
"תכניסי אותו לפה שלך."
נעמדתי על ברכיי לפניו. "אני יכולה ללבוש את החזייה שלי?" רציתי את הבגדים שלי. ראיתי מולי את הירכיים שלו, ראיתי את קימורן מעל הברך, את שרירים העבים והשערות השחורות הקטנות, ואת הזין המדולדל שלו.
הוא תפס את הראש שלי. "תכניסי אותו לפה ותמצצי," הוא אמר.
"כמו קשית?" אמרתי.
"כן, כמו קשית."
תפסתי את הזין שלו ביד. הוא היה קטן. חם ולח. הוא פעם באופן בלתי רצוני למגעי. הוא דחף את ראשי קדימה ואני הכנסתי אותו. זה נגע בלשון שלי. טעם של גומי מלוכלך ושיער שרוף. שאבתי חזק.
"לא ככה," הוא אמר והרחיק את ראשי. "את לא יודעת למצוץ זין?"
"לא. אמרתי לך," אמרתי. "אף פעם לא עשיתי את זה."
"כלבה," הוא אמר. הפין שלו עדיין היה רך. הוא החזיק אותו בשתי אצבעות והשתין עלי. רק קצת. טיפה צורבת, רטובה, על האף והשפתיים שלי. הריח שלו - ריח פרי בשל, חריף, מבחיל - דבק בעורי.
"תחזרי לאדמה," הוא אמר, "ותעשי מה שאני אומר."
עשיתי. כשהוא אמר לי לעצום את עיניי, אמרתי לו שאיבדתי את עדשות המגע שלי, ושאני לא יכולה ממש לראות אותו. "דברי אליי," הוא אמר. "אני מאמין לך, את בתולה. אני הראשון שלך." הוא נדחק אל גופי, בחיכוך גדל והולך ואני אמרתי לו שהוא חזק, שיש לו כוח, שהוא איש טוב. הוא התקשה מספיק ונכנס לתוכי. עשיתי כדבריו ושילבתי את רגליי על גבו, והוא לחץ אותי אל האדמה. הייתי מרותקת למקומי. הדבר היחיד שנותר בבעלותי היה המחשבה שלי. התבוננתי וסידרתי את כל הפרטים. את פניו, את כוונתו, כיצד אוכל לשתף איתו פעולה.
שמעתי קולות נוספים של חוגגים על השביל, אבל עכשיו כבר הייתי במקום רחוק. הוא השמיע קולות ונגח את גופו לתוכי. הוא נגח ונגח, ואותם אנשים שעל השביל, אלה הרחוקים כל כך, שחיו בעולם שבו פעם חייתי גם אני, אליהם כבר לא יכולתי להגיע.
"תקע אותה כמו שצריך!" מישהו צעק לכיוון המנהרה. זה היה אחד מאותם קולות של חבר'ה חוגגים השייכים למועדון אחוות סטודנטים*, קולות שתמיד גרמו לי להרגיש שלא אוכל להשתלב בקרב תלמידי אוניברסיטת סירקוז.
הם חלפו. הבטתי ישר לתוך עיניו. הייתי איתו.
"אתה כל כך חזק, אתה כזה גבר, תודה, תודה רבה, רציתי את זה."
ואז זה נגמר. הוא גמר וצנח רפוי על גופי. שכבתי תחתיו. הלב שלי פעם בפראות. בראשי חשבתי על אולגה קרבל, על שירה, על אמי, על כל דבר אחר. אז שמעתי את נשימתו. קלה וסדירה. הוא נחר. חשבתי: לברוח. זחלתי מתחתיו והוא התעורר.
הוא הביט בי בלי לדעת מי אני. עכשיו החלו ייסורי המצפון שלו.
"אני כל כך מצטער," הוא אמר. "את ילדה טובה. אני כל כך מצטער."
"אני יכולה להתלבש?"
הוא זז הצידה ונעמד, הרים את מכנסיו ורכס אותם.
"בטח, בטח," הוא אמר. "אני אעזור לך."
הרשיתי לעצמי לרעוד שוב.
"קר לך," הוא אמר. "הנה, תלבשי אותם." הוא הושיט לי את התחתונים שלי, כמו שאמא מחזיקה תחתונים - משני הקצוות - לילד כדי שילבש אותם. אני הייתי אמורה לקום ולהיכנס לתוכם. זחלתי אל הבגדים שלי. לבשתי את החזייה והתיישבתי על האדמה.
"את בסדר?" הוא שאל. נימת קולו הדהימה אותי. קול מודאג. אבל אז לא עצרתי לחשוב על זה. כל מה שידעתי שעכשיו כבר יותר טוב ממה שהיה קודם.
קמתי ולקחתי ממנו את התחתונים שלי. ניסיתי ללבוש אותם, וכמעט נפלתי אגב כך. בגלל חוסר שיווי משקל נאלצתי לשבת כדי ללבוש אותם. רגליי הדאיגו אותי. נראה היה שאינני יכולה לשלוט בהן.
הוא הביט בי. כשלבשתי לאטי את התחתונים, השתנתה נימת קולו.
"יהיה לך תינוק, כלבה," הוא אמר. "מה תעשי בקשר לזה?"
הבנתי שזאת עלולה להיות בשבילו סיבה להרוג אותי. ראיה. שיקרתי לו.
"בבקשה אל תספר לאף אחד," אמרתי. "אני אעשה הפלה. בבקשה אל תספר לאף אחד. אמא שלי תהרוג אותי אם היא תדע. בבקשה. אסור שאף אחד ידע על זה. המשפחה שלי תשנא אותי. בבקשה אל תדבר על זה."
הוא צחק, ואמר "בסדר."
"תודה," אמרתי. קמתי ולבשתי את החולצה שלי. היא היתה הפוכה.
"אני יכולה ללכת עכשיו?" שאלתי.
"בואי הנה," הוא אמר. "תני לי נשיקת פרידה." בשבילו זה היה כמו פגישה רומנטית. בשבילי הכל התחיל מחדש.
נישקתי אותו. כבר אמרתי שהיה לי רצון חופשי? אתם עדיין מאמינים בכך?
הוא התנצל שוב. הפעם הוא אפילו בכה. "אני כל כך מצטער," הוא אמר. "את ילדה כל כך טובה, ילדה טובה, כמו שאמרת."
הדמעות שלו הדהימו אותי, אבל בשלב ההוא הן היו רק עוד פרט קטן ומחריד שלא יכולתי להבין. כדי שלא יוסיף לפגוע בי, היה עליי לומר את הדבר הנכון.
"זה בסדר," אמרתי. "באמת."
"לא," הוא אמר. "זה לא בסדר מה שעשיתי. את ילדה טובה. לא שיקרת לי. אני מצטער על מה שעשיתי."
תמיד שנאתי את זה בסרטים והצגות - האישה שנבעלת באלימות ואז מתבקשת להעניק מחילה עד סוף חייה.
"אני סולחת לך," אמרתי. אמרתי את מה שהייתי צריכה להגיד. הייתי מוכנה לחתוך את עצמי לגזרים ולמות רק כדי להציל את עצמי ממוות אמיתי.
הוא הזדקף והביט בי. "את יפה," הוא אמר.
"אני יכולה לקחת את הארנק שלי?" שאלתי. פחדתי לזוז ללא רשותו. "את הספרים שלי?" הוא חזר לעשות עסקים. "אמרת שיש לך שמונה דולרים?" הוא לקח אותם מהג'ינס שלי. השטרות היו כרוכים סביב רישיון הנהיגה שלי. זה היה רישיון נהיגה עם תמונה. באותה תקופה במדינת ניו יורק עדיין לא היו כאלה, אבל בפנסילבניה הם כבר היו קיימים.
"מה זה?" הוא שאל. "זה כרטיס לארוחת חינם במקדונלדס?"
"לא," אמרתי. אֵימה אחזה בי מכך שתהיה לו תעודה מזהה שלי. מכך שיהיה לו עוד משהו חוץ ממה שהוא כבר לקח - שכל כולי ובנוסף לכך גם המחשבות שלי והחפצים שלי יהיו שלו. רציתי לצאת מהמנהרה עם שני הדברים האלה.
הוא הביט עוד רגע ברישיון ואז השתכנע. הוא לא לקח את טבעת הספיר של סבתא רבא שלי, שענדתי על האצבע שלי. הוא לא התעניין בדברים כאלה.
הוא הושיט לעברי את הארנק שלי ואת הספרים שקניתי באותו יום עם אמא שלי.
"לאיזה כיוון את הולכת?" הוא שאל.
הצבעתי. "בסדר," הוא אמר, "תשמרי על עצמך."
הבטחתי שכך אעשה. יצאתי משם וצעדתי על האדמה, דרך השער שקצת יותר משעה קודם לכן נצמדתי אליו, ועליתי על השביל המרוצף הלבנים. הדרך היחידה לחזור הביתה היתה לחצות את הפארק.
לאחר רגע.
"היי, ילדה," הוא צעק לעברי.
הסתובבתי. אז עוד הייתי כמו שאני בעמודי הספר הזה - שלו.
"איך קוראים לך?"
לא יכולתי לשקר. לא היה לי שם אחר שיכולתי לומר פרט לשמי. "אליס," אמרתי.
"נעים להכיר, אליס," הוא צעק. "נתראה מתישהו."
הוא רץ לכיוון השני, לאורך גדר רשת שהקיפה בריכת שחייה. פניתי שוב. עשיתי את זה. שכנעתי אותו. עכשיו יכולתי ללכת.
לא ראיתי נפש חיה עד שהגעתי אל שלוש מדרגות האבן שהובילו מהפארק אל המדרכה. מעבר לכביש היה אחד מאותם מועדוני אחווה סטודנטיאליים. המשכתי ללכת. נשארתי על המדרכה הצמודה לפארק. על הדשא שבחזית המועדון ראיתי אנשים. הם החלו להתפזר לאחר מסיבה עם הרבה בירה מהחבית. הגעתי אל הנקודה בשולי הפארק שבה הרחוב של בניין המעונות שבו התגוררתי הפך לדרך ללא מוצא, ואז פניתי והתחלתי ללכת במורד הגבעה. חלפתי בדרך על פני בניין מעונות אחר, גדול יותר.
הייתי מודעת לכך שמסתכלים עליי. חבר'ה שיצאו לחגוג בדרכם חזרה הביתה, וכל מיני סטודנטים חרשנים שיצאו לשאוף קצת אוויר צח לפני תום הקיץ. הם דיברו. אבל אני לא הייתי שם. קולותיהם הגיעו אליי מרחוק: בדומה לאדם מוכה שבץ, הייתי לכודה בתוך גופי.
הם ניגשו אליי. חלק רצו לעברי, אבל אז נסוגו לאחור מאחר שלא הגבתי.
"היי, ראית אותה?" הם אמרו אחד לשני.
"היא נראית על הפנים."
"תראה את הדם."
המשכתי ללכת במורד הגבעה והאנשים הללו נותרו מאחור. פחדתי מכולם. בחוץ, על המשטח המוגבה שסביב הפתח של מעונות מריון, היו אנשים שהכירו אותי. את הפנים שלי לפחות, אם לא את שמי. שלוש קומות היו במעונות מריון - קומה של בנות בתווך בין שתי קומות של בנים. בחוץ היו באותה שעה בעיקר הבנים. אחד מהם פתח לי את הדלת החיצונית כדי שאכנס. אחר החזיק את הדלת הפנימית. הם התבוננו בי. האם היו יכולים שלא להתבונן בי?