אל תאמינו לסופרלטיבים שכתובים בגב הספר. ניסיוני הקצר (בהמשך תבינו למה בדיוק קצר...) בחיים לימד אותי שככל שהררי השבחים (מטעם הסופר או יחצנו, כמובן) גדולים יותר, כך הספר גרוע יותר. אז מה נכתב בגב הספר הזה? "פלא ספרותי החומק מכל הגדרה. נפילה חופשית שנופיה מתחלפים בקצב מסחרר, דיוקן עצמי מטלטל בכנותו ופרוזה שהפרוזאיות שלה היא שירה צרופה." המילים היחידות שהייתי לוקח מכאן הם "נפילה חופשית" ו- "חומק מכל ה

כשבכורי היה בן חמש החלטתי שהגיע הזמן לעשות לו אח או אחות.
עד אז, לא היה הדבר בראש מעיניי. על אף הקלחת סביבי שחשוב שלא יגדל להיות מפונק או בודד ועד מתי בעצם תחכו? מכולם התעלמתי, גם מהעובדה שחמש שנים תמימות חיינו חופשי ולא נכנסתי להריון.
אז ערב אחד נכנסתי לאינטרנט ובדקתי בפורומים מי הם המומחים בעלי שם, מי יכול לעבר אותי במהירות האור, מי מקצר תהליכים ועובד בשיטת הסרט הנע.
כי ככה אני, לא מבזבזת זמן

<mark>ננו שבתאי</mark> / ספר הגברים
ראשית יש לומר שזהו ספר אמיץ וכואב. כואב משום שהוא ממחיש בצורה טובה כל כך את "הסדר" שבו נערה נכנסת לתוך העולם המיני "והסדר הנשי" כפי שמותווה בעולמנו על ידי הממסד הפטריארכאלי מימים ימימה (בהקשר הזה אפשר לקרוא למשל את קובץ הסיפורים "כחול" – לא משום שזהו קובץ טוב אלא כביטוי ודוגמא למידה שבה הארוטיקה מעוצבת על ידי תפיסה גברית). באשר לאמיץ – זהו ספר אמיץ משום שבאמצעות הכתיבה הבוט

ספר כתוב היטב, כפי שהייתי מצפה מ<mark>ננו</mark>. קשה לקריאה בגלל המחוזות בהם הוא מבקר ובשל האווירה המעיקה שהוא משרה על הקורא.
אחד המוטיבים המרכזיים בספר , בעיני, הוא המתח שבין האישה/גבר הייחודית לבין איזה דגם כללי סוציולוגי. עד כמה אנחנו תוצר של סביבה חברתית ותרבותית מסוימת, ועד כמה בעלי "אני" מיוחד עם היסטוריה שאין זהה לה בכל העולם. הגברים של <mark>ננו</mark> שונים מאד זה מזה, אבל התיאור שלהם הוא לעיתים מרוחק, כשל אנת