“עלילות ספרים הקושרות את הפרטי עם הלאומי/ההיסטורי חביבות עלי. יש בזה ערך מוסף, הסיפור מקבל רקע מוכר וקל להתמקם. פתאום מגיע ספרו של אלי שרייבר, די, והוא לא מתמקם בשום זמן ספציפי, אין לו אמירה ספציפית ולמרות זאת, מבחינתי, הוא היה שרייברי לגמרי: כתוב נפלא, משעשע, עוקצני, ממתק לעיניים.
שמו של גיבור הספר לא ברור, אבל מה שברור שהוא שונא ערבים במפורש ובמוצהר, לשנאה הוא גם מוסיף שוטרים. ערבים ושוטרים, מה”
