“נתקלתם פעם בספר בורקס אשכנזי? אז הסקירה שלפניכם עוסקת באחד כזה.
גיבור הספר הוא מאירקה פרוכט החיפאי, לוזר מלידה, שטוב לא ייצא ממנו. את הספר קראתי בנערותי, כנראה מיד לאחר שיצא ב-1974. אהבתי אותו אז והוא עמד במבחן הזמן. יש כאלה שלא עומדים במבחן הזמן, כמו תמונתו של דוריאן גריי, שאהבתי בעבר, והיום הוא אוסף של אמירות טרחניות ומשעממות.
את מאירקה אנחנו פוגשים בדיוק כשהוא רוצה לרשום משהו במכולת והמכולתניק דווקא מאיץ בו לסגור את החוב. מאירקה רטן, אבל רץ להביא כסף ונותר עם מעט. תמיד יש לו מעט והרי אין זה כלל פלא. שבועות לפני גיל שלושים והוא רק מורה למוסיקה בחצי משרה בבית ספר יסודי, עם 7 תלמידים פרטיים, אותם קושש בקושי, בחיפה של שנות השבעים.
בין מכתב ממס הכנסה לחוב במכולת, מאירקה מרגיש שהוא צריך לעשות משהו עם הדיכאון הקיומי ולכן הוא הולך לנמל לפגוש חבר. החבר הוא מוסיקאי בשעות הפנאי והנה נס קטן: משרה של נגינה על אניית תיור למשך חודש. השכר טוב, התנאים גם. נותר רק לקחת חופשה מבית הספר והזמן הוא לפני חופשת סוכות, שבועות לאחר החופש הגדול. בעיה קטנה.
מאירקה, הלוזר הנצחי, עולה לאניה וכבר ביום השלישי או הרביעי מסתבך עם התאבדותה של זמרת הלהקה, אלא שבכיסו הבטחה של אמרגן גדול מאיטליה לבוא וללמוד בקונסרבטוריון נחשב במילאנו. לוזריותו של מאירקה מסבכת אותו עם רב החובל, למרות שלכאורה אין נגדו שוב האשמה בנושא ההתאבדות. בברצלונה הוא חומק מהאניה עם חברתו אילנה, בתו של דמות נחשבת בישראל והחבר של רב החובל.
ההסתבכות בשיאה.
חן הכתיבה של שרייבר, מהכותבים הראשונים של ניקוי ראש, כותב פורה ותסריטאי, מביא לפנינו ספר שאין בו לא בשורה, לא מופת ולא הגדרה של חובת קריאה. אלא שלעיתים די בספר קטן, מרתק, כתוב היטב, נטוע בתרבותו הוא עם האידישע מאמע, האב האוטיסט, האח המוצלח יתר על המידה, הציפיה לחתונה והייאוש מהבן שבגיל שלושים יש ויש לו חום גבוה. לא חובה בשום מצב, אבל לגמרי לא תצטערו אם בכלל תמצאו אותו ואם תקראו.”