ביקורת ספרותית על כמה קשה זה כבר יכול להיות מאת אליסון פירסון

---

אני בת ארבעים ושבע תיכף, ועובדת. להבדיל משנות עבר שבהן העט נפל מהיד בשעה 15:05 כדי לנטוש את המשרד ולמהר באוטובוסים למטפלת ולצהרון, עכשיו עיתותי בידי. כלומר אני יכולה להקדיש עיתות רבות יותר מהן לטובת המעסיק שלי, ולהישאר גם עד 17:00 או 18:00 אם צריך. האם זה הופך אותי עצמאית יותר? חזקה יותר? מרוויחה יותר?

נראה שמוצאי יום האישה הוא זמן טוב לכתוב על הספר הזה.

כמה קשה זה כבר יכול להיות, לכתוב ספר על אישה מתבגרת, שלא לומר על סף הזקנה, ועל ניסיונה להשתלב במקום עבודה אחרי שהילדים גדלו? לא הרבה כתבו על הנושא הזה ספציפית, אבל אפשר להשתמש במתכון ששימש צ'יק-ליטים רבים. ההתחלה היא להכניס פנימה הרבה מרכיבים. נניח בן זוג שנמצא במשבר אמצע החיים ומתפטר מעבודתו המכניסה כדי לעשות יותר יוגה וחליטות צמחים ולרכב על אופניים. וגם שני ילדים מתבגרים, הורים מזדקנים, בית מתפרק, מספר חברות, כלב גדול. ואם זה לא מספיק, אז אפשר גם להוסיף לתבשיל מאהב. ומאהבת. ואחות רטנונית. להכניס את כל אלה לסיר, לשים על אש גדולה גדולה, עד שהסיבוכים עולים על גדותיהם וגורמים לעלילה לגלוש. ואז, שני פרקים לפני הסוף לארגן ולארוז הכל בצורה טובה, עם סוף ממש ממש טוב שבו כל חתיכה בפאזל נמצאת בדיוק במקומה הנכון.

אליסון פירסון, זאת מ"איך היא עושה את זה", הוליכה כמה שנים קדימה את הסיטואציה של סטיי-אט-הום-מאמז לעומת נשים שמנסות לשמר קריירה במקביל לביצועיהן כעקרות בית. היא מעלה כמה נושאים חשובים, כמו התופעות הלא חביבות שמביאה איתה המנופאוזה. עם זאת הספר הרגיש לי קצת קליל מדי, מסדר את הדברים במקום מדי, וקצת (הרבה) בוטה בתיאורי ה-TMI (כלומר עודף מידע) שלו.

אפשר לקרוא. לא חובה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על כמה קשה זה כבר יכול להיות