בהיותה בת 18 נפגשה סוזאנה קייסן עם פסיכיאטר שלא ראתה מעולם לפני כן.
בסוף הפגישה הקצרצרה הוא שלח אותה במונית לבית-החולים הפסיכיאטרי מקלין, שם היא בילתה את רוב השנתיים הבאות.

קייסן מתארת בשפה רזה וצלולה, מלאת חיים והומור שחור, את שגרת החיים במחלקה לנערות מתבגרות בבית-החולים, על האימה, הפחד, חוסר האונים וההשפלה שבהם, ביחד עם גילויי האנושיות והאהבה.

קייסן משרטטת בתיאורים קצרים ומושחזים את חייה במחלקה, את חברותיה והשומרות עליהן, על רקע הנוף הקליידוסקופי של סוף שנות השישים בארה"ב.
בכתיבה אמיצה ושנונה בוחנת קייסן את הגבולות בין טירוף ושפיות, שבי וחופש, אני ואחר, ומציגה את השניות והסתירה שבטבעו של האשפוז הפסיכיאטרי כמקלט וכלא כאחד.

שם הספר
המצלמה שאמא נתנה לי